אתה.
באת לחיי בדיליי של כמעט עשרים שנה.
בבום כזה, בהפתעה טובה. היית לי כתף תומכת אוזן שומעת ולב שמרגיש. כן, לי.
ככל שהזמן עבר הבנתי, לא ציפיתי לא חשבתי אף לו לרגע שתהיה לנו הגדרה אחרת חוץ מנשמה אחת בשני גופים.
נשמה כנה שקטה מכילה מבינה. עמוקה וחושבת כל הזמן.
באת עם ערימת תושייה, לב מבין וחיוך שאמרת שהוא רק בגללי ורק שלי.
מפאת מורכבותי ומורכבותך, תלאות החיים שעברנו זה לצד זו בשבילים מקבילים לאורך השנים בצניעות, הרגשנו כמעט זהים , וגם אם היו לנו אי אילו הבנות פתרנו אותן בחיוך וחיבוק עם עיניים מנצנצות ולב פועם.
היה לי לכבוד לצעוד לצידך גם אם מעט.
חילקנו אמירות ברורות זה לזו, שברנו מוסכמויות ביננו לבין עצמינו, הייתה תחושה של פרפרים ולא רק בבטן.
כולם הרגישו שהשמש האירה עלינו יחד.
ראינו עבר הווה עתיד. לבד, ויחד.
המשקפיים הוורודות ביום אחד נופצו, החברות נעלמה. קור וצינה תפסו את מקומה של האהבה של כל האמירות של החלומות. מסך שחור נפל. סגר את כל התהיות.
ובאוזן ? בלב ? בנפש ? מהדהד לו קול מרושע :
״במבחן התוצאה: סיבוב, טיול של שלושה חודשים בלפלנד. לשם הלכת.
זה הכל טיפשה.״
הסרת מחסומים, נתת ללב להשתלט. לקחת אותך לטיול.
איך נפלת ברגש ? את ?! עמוסת חומות המגן ? הפסקת למצמץ ואכלת אותה. חייכי חייכי למצלמה.
תתעוררי מהחלום, חזרי למציאות.
אין מספיק תושייה בשבילך, לא באמת. לא במבחן התוצאה.
נשמי עמוק, הרימי ראש, זקפי קומתך הביטי אל האופק.
אמרי תודה על עוד שיעור בחיים. שיעור למתקדמים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
