התעקשת לאהוב אותי,
לנשום אותי.
רצית אותי ככה, פשוטה ועמוסה בתלאות היום יום שלי.
ניסיתי להדוף אותך, לשחרר אותך לחיים משל עצמך
לאושר ושלמות אחרת בלעדיי.
מהדקה הראשונה, ידעתי שתתמכר, שתרצה יותר.. לא ידעתי היכן לטמון את רגשותיי.
בכל תוקף התעקשת, הוכית בסנוורים מול לביאה חסרת פשרות. לא מתעתעת, מדוייקת חדה אולי אפילו מכאיבה, ולהתעקש המשכת. לא וויתרת.
נטולת איפור, חיוך סתמי מרחתי למולך.. שקופה ונטולת קסם ועדיין שמחת בי, רצית אותי לצידך.
כאבת את כאביי, שמחת בחיוכיי , רצית בי שאהיה שלך.. חזקה ומחייכת.
ניסית לשאוב מילים, להבין בין השורות מה חושבת אני עליך, כמה יקר אתה לי ואיזוהי הפינה בליבי השמורה רק לך.. מצאת את הפינה ההיא השמורה רק לך ?
הידעת ? ראיתי זאת כבר בהתחלה..
איך הפינה המעופשת ההיא שם בלב, מתנקה לאט לאט מקורי העכביש שדבקו בה והופכת לפינת חמד, שלך... מנוצנצת ומלאה באבקת קסמים.
ידעתי שיבוא הרגע, לא ידעתי מתי.. ואיך, הנה אני כאן ואמשיך לחייך.
אם לא אצליח לשחררך לחיים טובים משל עצמך, דע לך שיום יבוא ונדע על מה ולמה הגורל הפגיש בין נשמה מצויירת, לאריה עמוס לב ואולי את סוף הסיפור.. נשכתב.
ואם האריה עם האוזן קשבת ביום אפור, החזיר לעלמת החן את החיוך ביום של כפור..רק ימים יגידו מתי יבוא האור מלווה בדרור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
