פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 138 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים האספקלריה eliad
בעת שסיים לחלל בחלילו את שיר האיקארו, השאמאן גילה במהרה שהוא כבר אינו נמצא בבקתת הטקס, עליו נִצֵּחַ עד לפני שניות בודדות. אף על פי שביקר בעברו באינספור מחוזות ביזאריים מעבר לכל דימיון - דון ואגנר, האוחז בחליל שעדיין תחוב בפיו - פשפש באפשרות שהפעם הרחיק לכת.
בחדר בו ישב כעת לא הייתה דלת; נכחו בו אך ורק שולחן מתכתי, זוג כסאות בשני צידיו, ומראה גדולת מימדים שכיסתה את אחד הקירות במלואו. ואגנר ישב על אחד הכסאות ועל השני נח אדם קירח.
"ומה הדבר האחרון שאתה זוכר?" שאל הקירח במבטא אמריקאי, "אחרי שסיימת לנגן בחליל, כמובן."
הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע לבן דהוי ומעליה חליפה אפורה, בזמן שהשאמאן עטה בגד לבן ודקיק שכיסה את גופו מצווארו עד קרסוליו, ושרווליו הארוכים קופלו עד המרפקים.
"מה?" השיב בספרדית כשהניח את חלילו על השולחן. אירועים חריגים ומבלבלים כגון זה לא היו זרים לו, אולם אלו מעולם לא אירעו בזמן שהעביר טקס שאמאני. על כן שתי תהיות מרכזיות חלפו בראשו כעת: הראשונה - היכן הוא נמצא שמדברים איתו בשפת היאנקים; השנייה - האם נעלם לחלוטין מהבקתה המעורפלת בה ניגן בחליל עד לפני רגע קט, או שמא רק תודעתו הועברה לחדר אטום זה. כך או כך, ואגנר שמר על קור רוח, כמצופה משאמאן יודע כל. "הקשב לי." החליף לאנגלית עם מבטא אמאזוני מובהק, "אני מוכרח שתאמר לי היכן אנחנו וכיצד הגענו הנה."
היאנקי התפרץ בצחוק שנשמע רווי ייאוש.
"אתה לא רציני..." טען עם חיוך מבועת בפני חובש כובע הנוצות, "אתה צוחק איתי, נכון צ'יף?"
"שום צחוק. מוכרח לדעת." השיב בנחישות וברצינות, להוט לשוב לבקתת המאלוקה, שכן בלעדיו משתתפי הטקס עלולים להזיק לעצמם.
חיוכו המזויף של בעל החליפה התפוגג והוחלף בארשת פנים מבולבלת ואובדנית.
"פאק. אתה רציני, אה?"
"אין רציני ממני." טען. "היכן? כיצד? אנא ממך."
פני בעל החליפה הקרינו תסכול עמוק. הוא הפנה מבטו לעבר המראה העצומה, מביט בחיפזון בנמצא בחדר, ולאחר שנייה או שתיים שב להסתכל על השאמאן.
"טוב תראה, בוא נדבר רגע דוגרי." החל אומר, מעביר גירוד עצבני על אפו ושפמו. "אני לא אמיתי. אתה לא אמיתי. החדר הזה לא אמיתי. כלום פה לא אמיתי. זה מה שאמרת לי לפחות."
"אמרתי לך?"
"כן, אמרת לי."
"מתי?"
ייאוש האמריקאי גבר כעת.
"בחייאת, אל תגיד לי שאתה לא זוכר!" רטן תוך שהתרומם מכסאו במהירות הבזק והפיל אותו לאחור, "ממש לפני כמה דקות! לפני שהתחלת לנגן בחליל שלך?!"
השאמאן משך בכתפיו.
"אתה באמת לא זוכר?!"
"פקחתי את עיניי לראשונה לאחר שסיימתי לחלל בקואנה. את אשר התרחש בטרם זה אינני זוכר."
"בואנה אתם האינדיאנים סיפור של ממש, אה?" אמר וניגש לעבר המראה. אובד עצות, האמריקאי נראה לידה כאדם קטנטן מאין כמוהו. "בן זונה. בן של פאקינג זונה!" צעק וחבט בה, מותיר עליה צלקת בדמות סדקים. "אז מה עושים עכשיו, אה?" הוא החל מתייפח. "בבקשה תענה לי! מה עושים עכשיו?!"
ואגנר חשב היטב על הסיטואציה התמוהה לתוכה צלל בלא יודעין. מקמט גבותיו, הוא ניסה לפענחה לעומק.
"אז הינך גורס כי לפני דקות אחדות אני טענתי בפניך שאין זו המציאות?" שאל את בעל החליפה שהסתובב לעברו מיד.
"כן!" ענה בבכי.
"ואת טענה זו השמעתי כאן? בחדר זה?"
"כן!"
"ואתה?" הצביע לעברו. "מי אתה?"
"אני..? אני..." החל לומר, אולם השתנק בטרם השלים תשובתו. לבסוף הצליח לדבר: "אני... אני לא יודע מי אני! קיוויתי שאתה תעזור לי עם זה צ'יף!"
ברגע זה ואגנר החל מרכיב את הפיסות הראשונות של הפאזל. שאמאן אבוד ואדם חסר זהות, תקועים בתוך חלל תלוש מן המציאות עליו משקיפה מראה. ואגנר ראה כי הצלקת הטרייה שעיטרה אותה נעלמה כלא הייתה. המראה, קלט השאמאן. המראה היא הפתרון.
"מי או מה שוכן מעבר לזכוכית זו?" דרש לדעת.
"אני לא יודע!" ייבב בתגובה. היאנקי הפך סמרטוטי.
ואגנר קם על רגליו וניגש לעברה. בדרכו אליה העביר ליטוף על ראשו הקירח של האיש ותוך שנייה הבכי הפסיק. עיניו הפכו חלולות ומבטו ריק מתוכן.
"מתנצל אך עלי להתרכז כעת." אמר לו השאמאן ברכּוֹת כמעט נוצתית. "שב נא. זה בסדר, אל תדאג. גש לכסא ושב." האמריקאי ציית והתיישב בצמוד לשולחן.
עתה ניצב ואגנר בודד מול הקיר שהיווה מראה. הוא הביט עמוק בתוך עיניו.
כאשר היה ילד צעיר וחום עיניים, הוא נכנס לג'ונגל לבדו, חמוש במצ'טה ותו לא. סיפורים רבים מגוללים את מסעו המסתורי של ואגנר ביער האינסופי, ממנו שב כעבור מספר שנים. ילדי שִׁבְטוֹ כיום מתמידים להקשות בפניו - כיצד שרד את שהותו ארוכת הימים? לכך הוא עונה תמיד בפשטות בוטה: "הצמחים הקדושים עזרו לי לראות את הדרך בבירור, כפי שהראו אותה לאבות אבותינו." ואגנר יצא מן הג'ונגל תכול עיניים, ללא אף שריטה אחת ואפוף הילה אנרגטית לא מוסברת.
כעת, המתין לתשובה שתספק המראה בזמן שעיניו בוהות בעצמן. ואגנר ידע שדבר מה ברְאִי הרחב איננו כשורה, שייתכן בהחלט שאין מדובר באמת בראי. הוא הושיט את זרועו הימנית ונגע בו באמצעות אצבעות ידו. מיד מרקם הראי הפך ממוצק לנוזלי, והחומר - השקוף בצבעו אך המשקף במהותו - החל עוטף את אצבעותיו.
ברגע זה נפל לוואגנר האסימון והוא הבין בדיוק מה מתרחש, לכן הגיש ליישות המשקפת גם את אצבעות ידו השנייה. חיש מהר הנוזל השתלט על שתי זרועותיו בשלמותן וכעבור שניות בודדות גם התחיל לטפס את צווארו ואז עטף את פרצופו. המראה התפשטה לכל תאי גופו של השאמאן, עד שלבסוף הפך לאַסְפַּקְלַרְיָה מהלכת.
היא נעמדה מול בעל החליפה שישב במרכז החדר.
"הבט בי."
הוא הרים את מבטו הריקני ותחילה לא הבין מדוע הוא רואה את עצמו. כאשר קלט לפתע כי מולו עומדת אספקלריה אנושית ותכולת עיניים, עיני האיש התמלאו בְּעָתָה. צבע התכלת נבע מעיני היישות המשקפת כמו אדי קור המיתמרים אל התקרה.
"הבט בי."
צווחות מקפיאות דם החלו בוקעות מן האמריקאי והן נבלעו לחלוטין על ידי הקירות. כעבור שנייה, החדר האטום והחוצני הפך שומם ודומם.
כאשר מצאו עצמם שוב במאלוקה החשוכה - שאמאן תכול עיניים בעל גוף אנושי הנושא חליל, ותייר אמריקאי קירח וצווח - הצרחות המשיכו. כלל משתתפי הטקס בהו באמריקאי מוכי הלם. אלו בדיוק נשלפו ממסעותיהם התלושים במי-יודע-איפה הישר לתוך מציאות תלושה לא פחות. ואגנר ניגש אל האיש במהרה ואחז בראשו. הוא נשא מספר דברים בספרדית, שפה אותה האמריקאי לא הבין.
"הכל בסדר. אנחנו כאן." אמר ומיד שב על דבריו. "הכל בסדר. אנחנו כאן." הוא חזר עליהם עוד מספר פעמים.
איכשהו, מילות השאמאן הצליחו לחלחל במוח האמריקאי. האיש נאלם, נשכב לאחור והשתלב עם הטקס כאילו דבר לא אירע. בין רגע הדממה המופתית חזרה למלא את הבקתה. ואגנר שב למרכז המאלוקה, תחב את פיית חליל הקואנה בפיו והחל לחלל את האיקארו הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
