הוא חוזר לאדמתו,אליה הוא מחובר בחבל טבור.האדמה מוקירה לו טובה על כך,ולאט לאט הופך הואנג לאדם עשיר.בשלב מסוים הוא מתחיל לאבד את זה (כצפוי).השתן עלה לו לראש,כמאמר הסבתות.
לא אחשוף איך נגמר הספר (למרות שלא מדובר באיזה ספר מתח).פרל בק כתבה פה רומן כל כך רגיש,כל כך כן ואמיתי,שקשה להישאר אדישים לזה.טרגיות החיים מודגשת ברומן זה.איך החיים לא צפויים,פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה (שוב פעם קלישאה).פרל בק זכתה בפרס פוליצר בעקבות רומן זה,ואפשר להבין למה.אפילו שיצירה זו נכתבה לפני כל כך הרבה זמן,היא עדיין כל כך עדכנית.כי החיים נשארים אותם חיים,בין אם אתה סיני במאה ה-20 ובין אם אתה בישראל במאה ה-21.
אני עוד לא יודע מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שיש לי.כן,יש צבא (אבל זה רק במרץ).אני גם מתמיין לעתודה לרפואה (וויש מי לאק!),ומצאתי גם עבודה בתור קופאי בסופר פארם (מתאמן על ״יש חבר מועדון?״ כבר מעכשיו).אני גם אקרא,כמובן,כמה שיתאפשר לי.אבל אני מרגיש מחוץ למסגרת.הקרקע נשמטה מתחת לרגליי (קלישאה מספר אלוהים יודע כמה),וקצת כמו הואנג,פתאום אני מבין את הערך של שורשיות והאדמה.רק שהאדמה של הואנג היא אדמה עצמה,והאדמה שלי היא התיכון.לקחו לי אותה,נותרתי בלי בית,עקור בלי שורש.בפחד וברעד אני מקבל את הפרק הבא בחיי,אבל כל הזמן מהדהד לי השיר ממסיבת הסיום בבית הספר:״לא רוצה להתבגר,להשלים להסתגל,לקבל את זה ולוותר אני לא רוצה להתבגר״.להישאר צעיר לנצח וכל זה (בא ממישהו שחגג חודש שעבר 18).
עמכם הסליחה על כמות הקלישאות
חבר'ה, אשמת הכוכבים. וואו. לעזאזל, וואו.
נתחיל מהכריכה. למה? כי בעצם בגלל הכריכה היפה, אותה אחת שמעוצבת בהשראת 'ליל כוכבים' האהוב עלי כל כך של וינסנט ואן גוך, קניתי את הספר. טוב, לפחות שמעתי על הספר. לא נתעמק בפרטים, אבל שוטטתי לי לתומי בעוד יום נוסף בסימניה, כשהבחנתי בספר בעל כריכה מעניינת. לספר היו המון ביקורות משבחות. היו ביקורות נוספות אפילו על הספר השני שאותו סופר כתב, 'מחפשים את אלסקה'. אתם לא יכולים להאשים אותי שלקחתי את הספר הזה בפזיזות יתר.
גיבורת הסיפור, הייזל גרייס, היא במפתיע לא בעלת כוחות על טבעיים מעל לממוצע/מראה מעל לממוצע/פופולריות מעל לממוצע/משפחה גרועה מעל לממוצע. לא ולא. אין בה דבר מעל לממוצע. ההפך, יש לה רק פרט אחד, והוא בכלל מתחת לממוצע. הבריאות שלה. הייזל מתמודדת עם סרטן ריאות מאז גיל 13, עובדה שמנתקת אותה מהחברה ומהחיים החיצוניים שלה. היא מסתגרת גם מפני משפחתה. סוגרת את דלת חדרה ויושבת לקרוא את אותו ספר ששמענו עליו כה רבות <I>מכאוב מלכותי</I>, שנוגע בהייזל משום שהוא מתקשר לסיפורה. היא נשלחת לקבוצת תמיכה, משום שאמה חוששת שהיא בדיכאון. שם היא פוגשת את אוגאסטוס ווטרס, שמשום מה מאמין שהיא נראית כמו נטלי פורטמן של שנות ה-2000. איכשהו, הוא מצליח לשכנע אותה לבוא אליו לראות את 'V עבור נקמת דם'.
כל כך הרבה קורה כאן. כל כך הרבה. מהרגע שהיא מציגה את עצמה דרך הרגע שהיא משווה את עצמה לפצצה ועד לרגע שהם נכנסים לדירה של ואן האוטן.
אוגאסטוס ווטרס....הוא....הוא היה אחת הדמויות הטובות ביותר שאי פעם זכיתי לקרוא עליהם.
זה היה יכול להיות התחלה של הספד טוב אם הוא היה אמיתי.
עכשיו אני קולטת שהייתי צריכה להזהיר על ספוילרים. אבל עכשיו ארוחת שבועות וחברה שלי ממודיעין - שלא ראיתי לפחות שבוע - הסתערה על הצלעות והריאות שלי בחיבוק דוב חונק, ומיותר לומר שאני עדיין מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה.
הנקודה שלי היא - אתם צריכים לקרוא את זה. לא אכפת לי אם תשאילו, תגנבו, תשלפו מפח האשפה, תקנו במבצע, תקנו במחיר המלא, תורידו מהאינטרנט, או מה שזה לא יהיה, העיקר שפשוט תקראו את יצירת המופת המדהימה הזאת.
סיפור שמשך אותי וסחף אותי במשך שעות. לא, לא בכיתי. לא כשאוגאסטוס (ספוילר) מת, לא כשהחברה של אייזיק (עוד ספוילר) נפרדה ממנו, לא כשחשבתי שהייזל עומדת למות.
למה? למה לא בכיתי? אני חושבת שכתבתי את זה כבר בביקורת שלי ל'בינתיים הכל בסדר'. כנראה שצינוריות הדמעות שלי לא עובדים. אבל מסתבר שהתירוץ הזה לא נחשב בעיני מתבגרת מסוימת בת 14 שרצתה לרצוח אותי ברגע שאמרתי לה שלא בכיתי.
זה הלך בערך ככה:
אני: "אז קראתי את אשמת הכוכבים."
היא: "סוף סוף! ונו, בכית?"
אני: "לא, אני פשוט-"
נקטעת
היא:
מתנפלת עלי בצרחות זעם
אני:
בורחת בצרחות של: "אבל צינוריות הדמעות שלי לא עובדות!"
א-הא. אני לא ממש בשיא השפיות.
יש גם עוד חברה, ההיא שמחצה לי את הכליות, היא רצתה להשאיל את הספר אחרי שחפרתי עליו כל כך הרבה. לא יכולתי להביא את עצמי לתת לה, כי היא כזאת תמימה. השיחה ההיא הלכה ככה:
"למה את לא יכולה לתת לי את אשמת הכוכבים?"
"זה לא הולם לגילך."
"מז'תומרת?"
"זאת אומרת שזה ספר מדכא על שני מתבגרים חולי סרטן שמדברים על פילוסופיה עמוקה ומתוודים אחד בפני השני על אהבתם הנצחית."
"אז למה שאני לא אוכל לקרוא אותו?"
"הבן מת בסוף."
"הו."
"א-הא."
"מה עם מחפשים את אלסקה?"
"ממש לא."
"למה?"
"כי זה ספר מדכא על מתבגרים שמשתכרים, מעשנים, ועושים כמה דברים לא יאים, בלשון המעטה."
"תני לי!"
"את רק בת 11."
"גם את!"
"אני אהיה בת 12 ב16 ליוני."
"תפסיקי להשוויץ."
כן, קצת סטיתי מהנושא אבל הכוונה הייתה ברורה.
אתם יודעים, אחרי כל השיבוחים והמחמאות הלא-נגמרות על אשמת הכוכבים המהולל, פחדתי שהציפיות שלי גבוהות מדי. מה אם זה לא בשבילי? מה אם הם טעו וזה לא ספר טוב כמו שהם אמרו? ציפיות מזורגגות.
כן, אלו המחשבות שעברו לי בראש, ונחשו מה? טעיתם. זה לא ספר טוב. זה ספר מעולה, סוחף, מרתק, קיטשי, פילוסופי, מדכא, סוחף, מגנט למחמאות, כריכת 'ליל כוכבים', לא משאיר רגע אחד משעמם, ועוד ועוד ועוד ועוד יותר מדי.
אשמת הכוכבים. אצלכם ביד שנייה אחת, אצלכם בלב שנייה אחר כך.