---
לא יודעת...
אפעס, אני לא הצלחתי להעפיל לפסגות שם רבים וטובים ממני ביניכם מיקמו את הספר הנ"ל. ולא רק אתם, הוא זכה בפרס ה"מאן-בוקר" לשנת 2011 כך שאני, כמו כל פולניה מאומנת (ולא באמת משנה מה המוצא שלי, נכון?), בוחרת לי מיד פינה חשוכה להתכנס בה וזאת מיד לאחר שאשטח את טענותיי, כדי שאם יש כאן עוד כמה פולניות (או פולנים?!) כמוני, שנוכל להתכנס יחדיו.
אל נא תבינו את דברי שלא כהלכה, הספר אינו רע (פולניה או לא?), יש בו איכויות, יש בו הברקות, יש בו עניין, יש בו עומק יש בו הפתעה והסופר מכבד את קוראיו ולא מאכילם בכפית (זה בהחלט לא טריוויאלי וזה נכנס ברשימה הדברים החיוביים. לפחות עד נקודה מסוימת). יותר מזה, הסופר נעזר בקוראיו על מנת להשלים פערים בסיפור ואין לי ספק שכל אחד מאתנו קרא סיפור אחר קצת, יותר מבדרך כלל. אז מה בעצם?
תכף...
למען מי שלא קרא סקירות קודמות של הספר הזה (יש המון. סקירות מעולות. לכו תקראו!) וגם לא את התקציר שמאחור, הספר עוסק באחריות שלנו לחיינו, ב"רווח" שבין מציאות בזמן עבר לזיכרון של אותה מציאות בזמן עבר, עד כמה ה"רווח" הזה גדול ואיך ובמה אנו, כל אחד מאתנו, ממלאים את ה"רווח" הזה וכמובן הקשר בין האחריות שלנו לאותו ה"רווח", אם בכלל הוא קיים.
(אנ)טוני ובסטר, ממרום שישים שנות חייו ולאחר שקיבל ירושה מוזרה שטלטלה אותו וגרמה לו לנער את האבק מעל זיכרונותיו ועברו, בוחן את הפערים הללו ותוך כדי עושה את חשבון חייו וגורר אותנו גם לעשות את חשבון חיינו (לא בכדי, חלק מהסקירות כאן חולקות עם הקוראים זיכרונות).
אהבתי את מבנה הספר. כמו תזה. הסופר מעלה טענה בתחילת הספר:
"אבל כל הסיפור של הטלת אחריות הוא לא בעצם סוג של התחמקות? אנחנו רוצים להאשים מישהו כדי שכל השאר יהיו פטורים מאשמה. או שאנו מאשימים תהליך היסטורי כדי לנקות את הפרט. או שהכל כאוס אנרכי והתוצאה היא אותה תוצאה. נראה לי שיש – שהייתה- שרשרת של אנשים שהיו אחראים אישית, והאחריות של כל אחד מהם הייתה הכרחית, אבל זאת לא שרשרת ארוכה עד שכולם יכולים פשוט להאשים את כל היתר. אבל יכול להיות כמובן שהרצון שלי להטיל אחריות משקף בעיקר את אופן המחשבה שלי והוא לאו דווקא ניתוח הוגן של מה שקרה. זאת אחת הבעיות העיקריות בהיסטוריה, נכון המורה? השאלה של פרשנות סובייקטיבית לעומת פרשנות אובייקטיבית, העובדה שאנחנו צריכים להכיר את ההיסטוריה של ההיסטוריון כדי להבין את הגרסה שהוא מציג לנו" (עמ' 19)
והוא מוביל אותנו לאורך הספר עד שהוא מוכיח את טענתו, לא לפני שהוא מעלה שאלות נוספות לגבי ההיסטוריה של ההיסטוריון (טוני ובסטר לענייננו) והפער בינה לבין תפיסתו אותה.
מסתבר שהאמרה הידועה כי "אנו הגיבורים הראשיים בתוך מחזה חיינו" משפיע גם על הדרך שלנו לראות ולהבין את ההיסטוריה ולפעמים לעוות אותה. ההכרה כי מדי פעם אנו רק שחקנים משניים במקרה הטוב או אפילו ניצבים גורמת לנו (וגם לאנטוני וובסטר) לראות את הדברים אחרת.
אז אם הכל כל כך טוב, על מה אני מלינה (מעבר לעובדה שאני מוכיחה בזאת פולניות לשמה...)?
תחילה, הכתיבה היא רזה ויבשושית קמעא. לטעמי כמובן.
גם אם מדי פעם יש הברקות עסיסיות (תסלחו לי על חוש ההומור הנמוך שלי אבל חשבתי שזה נפלא שהדבר שטוני זכר הכי טוב מהביקור אצל משפחתה של וורוניקה הוא היציאות שלו. לפעמים זה כל כך נכון...), אני אוהבת כתיבה שמנה יותר, גם אם היא לרוב לא מצליחה להתכנס ל160 עמודים בכתיבה מרווחת וגם אם לרוב לוקח זמן רב יותר לקרא אותה. ברור לי שזה לא אקראי, זה כלי המשרת את מטרת הסופר ועדיין...חסר לי קצת בשר בצדדים להיאחז בו. ובאותה נשימה לפעמים נראה לי כי המרחב שהסופר השאיר לקורא הוא טיפה גדול מדי. כאילו הברגים לא מהודקים מספיק ...
מעבר לכך, ואולי מדובר באותה לקות של ברגים שאינם מהודקים דיים (להבדיל מהספר עצמו שבאופן חריג מאד אני חשה שאולי הוא מהודק מדי), נשארו לטעמי לא מעט שאלות פתוחות. לא שאלות פילוסופיות שאנו יכולים להשליך לחיינו אנו, אלא שאלות הקשורות לסיפור וגרמו לי לפקפק באמינות שלו...כמו – למה בעצם טוני הוא זה ש"זכה" בירושה המוזרה לכאורה? למה ורוניקה בעצם נאבקה על מנת לא לתת לו אותה ולא לחשוף אותו לכל הסיפור? מעבר כמובן לעובדה שזה מניע את הסיפור, לא הצלחתי לרדת לשורש העניין ולסגור קצוות.
כמובן, שלאור הסופרלטיבים שהספר זוכה לו, כנראה שוב משהו דפוק דווקא אצלי...
זהו אני מתכנסת לי.
אהיה בחדר האחורי. במסדרון, עד הסוף. קצת חשוך שם. אם מישהו בא, שידליק לי את האור?(ואולי יסביר לי מה פספסתי, באותה הזדמנות...)
---
