“הזמן הצהוב התעדכן, הפך יבש יותר, מיואש יותר, מחפש רעיון אחר שאין.
אלה צועקים שתי מדינות ומחביאים פחד מלחיות ביחד וניסיון להגביה את החומות ורק להתחנחן בפני העולם... מתחננים שיקבלו אותנו.
אלה צועקים הכל שלנו, נספח, נשלוט ומתישהו הם יבינו, ויישארו תושבים מאולפים או מעולפים.
אלה צועקים סטטוס קוו --- חיינו ככה כל כך הרבה זמן, הקורבן נסבל, את הסבל והעוול לא רואים בעיניים רק בטלוויזיה, בואו נמשיך, לא נזיז פה את האבנים, אלוהים יודע מה יש מתחת.
אלה צועקים יאללה נבעיר את הכל, בית מקדש ויאללה קישטה למי שלא שייך, יש הרי כל כך הרבה מקומות אחרים בעולם.
והרוב שותקים, לא מבינים, לא יודעים, מבולבלים פעם מסובבים את ההגה שמאלה ופעם ימינה, פעם מקווים ופעם מאוכזבים --- תנו לחיות לעזאזל בשקט, בלי שיתפוצצו לי פה --- תנו להם מדינה... לא עובד? פוצצו אותם... לא עובד? נתנתק... לא עובד? פוצצו שוב... לא עובד? נשאר ככה... לא עובד? מה עכשיו?
אני לא יודע.
לרוב בורח – מנסה לברוח מהחדשות וההווה. קורא על העבר, אבל הוא תמיד מזכיר. שיט.
אני לא יודע גם איך זה שם בארץ הרחוקה כל כך... כחצי שעה דקות מביתי. כאילו שאתם כן. הרי לרובינו זאת הארץ שמעבר להרים, כן גם למי שגר שם בהרים, הוא רואה רק פינה קטנה וצרה מכל הבלגן הזה.
הארץ שמעבר להרים, מנסה לשמוע מה יש שם מעבר להר, בצד הזה ובצד האחר, מה יש לזה להגיד ומה לזה.
לא הרבה אופטימיות יצא לכם, ולא קול אחיד, הרבה סבל, איוולת וייאוש – סיפורה של האנושות.
ואני שקורא על העבר, יודע שלפני הטוב יגיע רע גדול, ואלא שיקראו עלינו עוד שנים רבות לא יבינו איך סבלנו ככה.
לא יכול לברוח כל הזמן, חזרתי להתעניין ולדאוג... ואני בורח שוב.
פחדן.
אל תפסלו מראש – קראו ואולי איזה מישהו אמיץ יותר יעשה משהו טוב?
ספר למי שרוצה קצת לא לברוח. ספר טוב.”
