בדרך כלל לכל ספר יש "אישיות משלו", ואני, כקוראת, מתייחסת אליה. אבל לספר הזה יש, כך נראה לי, מספר "אישיויות" שהתחלפו. לפעמים הוא היה סיפור אהבה ששרד מציאות הרסנית. לפעמים סיפור היסטורי על השפעת מלחמה וכיבוש על חיי הכבושים. במקרים אחרים הוא היה אליגוריה ותאור מה שנקרא "רוח האדם". הנושאים כל כך התערבבו לי בקריאה, שלא יכולתי להתייחס אליו כספר שלם. חשבתי שהוא מן יומן-זיכרונות שניהל הסופר, וטווה את זכרונותיו כילד לתוך הסיפור הבדיוני. גארי אינו שם גבול בין אמת לבידיון, ויודע לשוות לבידיון אמינות ואותנטיות, שאתה ממש נדהם שהסיפור לא קרה באמת. הסיפור מסופר מפי לודו(ביק) שחי בעיירה בנורמנדי, עם דודו שהוא בונה ומפריח עפיפונים. הדוד הוא צרפתי שורשי: מצד אחד, עם רגלים על הקרקע, מצד שני עם אמונה תמימה בעולם טוב יותר. מצד אחד עם גאווה מעמדית של פרוליטרים, ומצד שני עם אצילות טבעית. לודו הוא רומנטיקן, והיה כזה גם בגיל 12, עת התאהב קשות בילדה פולניה אריסטוקרטית. הוא מתאר את השנים הקשות של המלחמה, זמן שהקשר בינו לבין אהובתו היה כולו בדמיונו החי להפליא של לודו, שברא אותה מחדש מדי יום, והצליח לחיות אותה גם כשלא היתה. המחתרת הצרפתית נשזרה בסיפור: מפעולות ראווה והתרסה של צרפתים נגד כובשיהם ועד פעולות הרואיות שתרמו למלחמה בכיבוש. רשת שלמה של אנשים שסיכנו את חייהם כדי להילחם - כל אחד בדרכו - בכובשים. בסיפור הזה אין שחור ולבן. ואנשים הם אנושיים - ופעולות לא אנושיות מעידות דווקא על אנושיותם. גארי הצליח לאפיין כל כך טוב את המנטליות והרוח הצרפתית כפי שאני מכירה, שממש נדהמתי כשהתברר לי שהוא נולד בכלל בוילנה למשפחה יהודית, וחי בפולין עד גיל 14. הוא עבר אז עם אמו לניס, בזמן המלחמה היה טייס קרב באנגליה. הכי בלטה לי בספר התקווה. וגם האמונה - הנראית רומנטית ותמימה - שסופו של הטוב לנצח. והעתיד מורכב מחיי אנשים - לא מורמים מעם. מאד הייתי רוצה להאמין במה שהאמין גארי. אבל כנראה שלתקווה יש גבול: גארי - שלו היה חי היה בן 101 במאי הקרוב - שם קץ לחייו ב 1980 - שהיא השנה בה יצא הספר הזה לאור.

# למרות הכריכה זה לא ספר נוער. זה מדע בדיוני עם קורט פנטסיה. הסופר בונה פה עולם חדש עם אלמנטים מקוריים, לא סיפור של עבר מפואר הלבוש בבגדים עתידניים. הסיפור נבנה באופן רצוף – בלי קפיצות חסרות פשר הנועדות למטרת סגירת חורים ופתרונות סיפוריים – בקיצור מציאה כשרה, מונחת על ספסל וחיכתה רק לי. אימפרייה ענקית החולשת על מליוני עולמות, חלקם מיושבים על ידי בני אנוש, חלקם על ידי חייזרים. כמו כל אימפרייה גם לה יש אוייבים. מי ששולט על כל העסק הוא קיסר/ית שאף אחד לא ראה ואיש אינו יודע מיהו. הקיסר מושל באמצעות "מוח קיסרי" המתווך את רצונותיו לבעלי העניין. בכל 20 שנה הקיסר מוחלף, להקלתו, כנראה. האוכלוסייה, המונה מיליארדי אזרחים, שבתוכם כמיליון ומשהו "נסיכים". לא אריסטוקרטים מלידה – הם נלקחו מהוריהם כתינוקות ומגודלים להיות נסיכים (משהו שמזכיר קצת את המסורת הטיבטית). יש להם המון יתרונות – שיפורים עצומים ומלאכותיים ביכולותיהם הגופניות, אפשרות "לחזור לחיים" אם מתו, חינוך שהופך אותם למורמים מעם ויהירים עד בלי נשוא. התנשאות מובנית המטופחת על ידי החינוך כלפי בני האנוש, חיים המבוססים על לקיחת מה שנראה להם, התמכרות לתענוגות, קצת דו-קרבות חסרי-ערך כדי להזרים את הדם בעורקים, ללא שום קשר רגשי או חברי לאחר. הסיפור מעניין – דרך מסע הרפתקאות הופך הנסיך הטירון, היהיר, שאינו מטיל ספק במה שחינכו אותו להאמין, לאדם בוגר השוקל את בחירותיו. הוא שואל שאלות שאינן טריוויאליות בסוג הזה של ספרות. כמו – עד כמה יש לאדם רצון חופשי לבחור מחוץ לדרך בה גודל? האם אפשר לחיות חיים מספקים בלי יכולת להאמין ולסמוך על אדם אחר? ועד כמה הויתור על קריירה שהוכשרת אליה כל חייך הוא אפשרי. הסופר משתמש פה בטריק נחמד - "נסיך" הוא שם תואר שאינו משנה מין. כך שיש משפטים כמו "הנסיך x ראתה" שבלבלו חלק מהקוראים לפי הביקורות הקודמות לספר, שקראתי. התמיהה הגדולה שלי היתה הפרק האחרון, שלעניות דעתי היה צריך להיות הפרק לפני-האחרון. אבל אם להתעלם מקטנות - חיבבתי והוא העביר לי כמה שעות בנחת. 0

שישה חודשים. זה מה שנשאר לה לחיות. כך אמרו הרופאים והיא, כמובן, האמינה. איך אפשר לא להאמין לרופאים? היא בן אדם מסודר: הניירת שלה מתוייקת בסדר מופתי, הארון מסודר לפי העונות, יש צוואה ויש חלקת קבר. אז מה עושים עכשיו? עכשיו כשהיא כבר יודעת מתי היא אמורה למות? בספרים היא קראה מה עושים במצב הזה, כמו - בזבזי את כל כספך ותעשי חיים, את מה שלא הרשית לעצמך קודם, למה לא? צאי לבלות, טוסי לחו"ל, קני לך את מה שחשקה נפשך בלי לעשות חשבון. עשי מה שלא עשית כל חייך בששת החודשים שנותרו לך. הגיוני? בטח. מה אתם חושבים שהיא עשתה? הספר של טושה גפלה נמצא בדיוק במקום בו היא נמצאה כשאמרו לה הרופאים מתי תמות. כל תושבי העיירה יודעים את יום מותם. מרגע שהגיעו לגיל 18 הם עומדים מול "התיק" שמודיע להם מתי ימותו. רעיון מעניין ואפילו אפשרי ולא מופרך. יש רופאים שאימצו אותו והם "התיק" של חוליהם. אבל רעיון מדליק - למרות חיבתי לרעיונות מדליקים - אינו ספר. מבחינתי טושה גפלה כתב רעיון והשתעשע בו קצת. לא קראתי אותו עד הסוף. השתעממתי. המספרת היא דורה – בעבר היא היתה רות - בת 18 שהולכת לפתוח את התיק שלה כדי לדעת מתי תמות. והיא מגלה תגלית נוראה ואיומה ומנסה איכשהו להתמודד עם התגלית הזו. מה לא אהבתי? או. הכתיבה של טושה גפלה מעיקה. הוא מפרט ומפרט תאורים חוזרים על אותו דבר. הוא מתאר יחסים שקיימים רק בספרים, דיאלוגים סתמיים או מופרכים. השפה בה מדברות דמויותיו אינה מתאימה לגילן ולמצבן. הוא מנסה להיכנס לראש של בת – וממש לא מצליח. כל הסיפור נראה כמו תרגיל כתיבה שכתב חביב המורה, שהיה מתאים לו להיות סיפור קצרצר ממוקד ומרתק, אך הוא לא התאפק ומתח אותו. התייחסויות שקראתי פה לסופר סיקרנו אותי והורדתי את ספרו האלקטרוני כדי להבין כמה אני מפספסת בהימנעותי לקרוא ספרות עברית. ובכן, לדעתי לא. אני לא ממש מפספסת. אם הסיפור הזה מייצג את הסופר - ומן הסתם הוא מייצג - אפשר לוותר. ומה קרה לה? חודש בערך היא היתה בהלם. יום אחד היא החליטה להמשיך בחייה כמו קודם. לא נסעה לחו"ל, לא נכנסה להילולת קניות, לא השתמשה באלכוהול או סמים ולא יזמה יחסי מין מקריים עם זרים. עברו מאז 8 שנים, והיא עדיין פה.

# זוליכה היא אישה טטרית נמוכה ורזה שנולדה לשיעבוד. היא היתה בת 15 כשבעלה – בן 45 – "נשא אותה לאישה" והביא אותה לביתו שתעבוד בפרך בכל עבודה, תטפל באימו המרשעת, תספוג הצלפות על שגיאות, תאפשר לו סקס ככל שיחפוץ, תסתום את הפה (לא מתווכחים עם גבר. ברור שהוא צודק). מעמדה היה קצת מעל הפרה וקצת מתחת לסוסה. בינתיים עברו כבר 15 שנה, היא ילדה ארבע תינוקות שאף אחת מהן לא הגיעה לגיל 3 חודשים. היא מאמינה באללה ובמולא, וגם בשלל אמונות טפלות, כיאה לאנאלפביתית (כמו שאר הנשים שם) שאמונותיה מתוּוכות באמצעות סיפורי עם ואגדות העוזרים להתמודד עם תנאי קיום קשוחים. הימים הם שנות השלושים ברוסיה הסובייטית החולשת על שלל עממים בעלי תרבויות ודתות מגוונות. זוליכה לא יודעת את זה, היא לא יצאה מתחומי כפרה מאז נולדה, אבל הגיע הזמן לְדעתו של מי שמחליט, לטפל באיכרים ברחבי הברית. הם עצמאים מדי, יש להם רכוש פרטי! (פרה וסוסה. כמה תרנגולות. ביקתה בת חדר אחד מחולקת לתיפקודים שונים. כרים וכסתות, שטיחים ורקמות.) והם אומרים "שלי" ו"אני" ואין להם מושג לגבי חיים קולקטיביים, אחוות פועלים והפיכתה של רוסיה המפגרת למעצמה תעשייתית. חוליות של קומוניסטים צעירים ונלהבים נשלחות לתפוס את הרכוש ולשלוח את האיכרים המנצלים לישוב מחדש. שילמדו להיות קומוניסטים טובים בסיביר ועל הדרך "יתנו עבודה" לאמא רוסיה בתנאי עבדות. [ההשתלטות של ממשל סטאלין על האיכרים – הכפייה לעבור לעבוד בחקלאות קולקטיבית במקום במשקים פרטיים קטנים, שעיבדו את האדמה בשיטות מסורתיות ופרימיטיביות, גרמו לרעב המוני באותן שנים. אבל תגידו אתם – מה זה כמה מליוני בני אדם – ילדים, נשים וקשישים, שבמילא אינם יצרניים – שימותו מרעב, לעומת האידיאולוגיה היפה והבהירה של "קולקטיביזצייה", תיעוש, תחרות עם המערב המנוון? אה?] ספר שריתק אותי. הוא כתוב מזווית ראייה פרטנית, מוגבלת מטבע העניין, ויחד עם זאת מצליח לשקף את הסיפור הכללי של רוסיה באותם זמנים. למרות שהסיפור ההישרדותי מרתק לא פחות מ"אנדיורנס" של לנסינג, ושואל כמוהו שאלות על מנהיגות ומוסר, גוזל יכינה מצליחה בספר שאינו עתיר עמודים ומלים לאפיין דמויות נוספות ולתת להן קול. כמו "הבורגנים" שגורשו מלנינגרד – שהם עדיין קוראים לה פטרוגרד ואף מדברים צרפתית. "העבד כי ימלוך" שיודע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה – תמיד מתרפס בפני החזקים ומשתרר על החלשים. הפוליטיקאי המצליח לטפס במעלות הזכויות והכוח וגם "המפקד" שהגיע למקום במקרה ונתקע בעולם שאותו לא דמיין. יצא במקרה(?) שקראתי רצף ספרים על רוסיה הסובייטית בשנותיה המעצבות – משנות העשרים-שלושים של המאה הקודמת, עד שנות השישים בערך. והסיפור שלה כולל בעיקר סבל. עינויים, הרס, רעב, שרירות, אטימות, שלטונות שאינם מייחסים ערך רב לחיי אדם. אבל לפעמים במקומות צנועים ונסתרים, פתאום נגלית רוח האדם, חופשית משיעבוד, כנגד כל הסיכויים. 1/2

כשהייתי בכתה ד' או ה' היה שוטר חביב שהעביר לנו כמה שיעורים על זהירות בדרכים. לסיכום הנושא היינו צריכים לכתוב חיבור. גיבור החיבור שלי פשוט עבר את כל התאונות שהשוטר ההוא הזהיר אותנו מהן: הוא הוציא יד מחלון האוטובוס, ורכב עובר פגע בו, רכב על אופניים בצד הלא נכון ורכב, נכון, פגע בו. לא הזדרז לחצות את הכביש...הבנתם את הרעיון. אשר עשה פה דבר דומה: גיבורתו עוברת את כל הדברים האיומים (איומים?) בדרך להחלטתה לשים קץ לחייה, ומבהירה בזה שהסיבה להתאבדות היא איכשהו חוסר הרגישות של הסביבה. היא מתארת אותם בזמן כאילו אמת, בקלטות שהיא מקליטה (קלטות? ברצינות? יש עוד מישהו שמחזיק מכשיר שיכול להקליט, ומכשיר בו הוא יכול לשמוע קלטות?) ואחד הנערים להם נשלחה חבילת הקלטות מקשיב להן ואנחנו קוראים את מחשבותיו, כשהוא מקשיב. התאבדות היא אחד הנושאים המזעזעים בני אדם. זו פעולה שמנוגדת לטבע, המצווה על חיים, הישרדות והִתְרַבוּת. לא פלא שבדתות המונותאיסטיות יש איסורים קשים על הפעולה הזו, שמן הסתם גרמו לחלק מהמתאבדים הפוטנציאליים לסגת מהרעיון. התאבדויות (שהן בסופו של דבר מעטות ביותר כגורם מוות) קורות בכל גיל ובכל מין, למרות שבגיל ההתבגרות - ובגיל זיקנה - יש עלייה מסויימת במספר המתאבדים. למעשה כמעט אין בן נוער שהנושא לא עבר במוחו. וכך גם אנשים שהם כבר לא נוער. מעיון בחלק מהביקורת (הרבות!) שנכתבו על הספר הזה, בולטת תופעת ה"גם אני": העלו פה סיפורים על אובדנות אישית, עצב עמוק, אובדנות של חברים ועוד. וזה - אם זה נחשב - הוא השגו הגדול של אשר. במרוצתו התכליתית להביא את הנושא הקשה למודעות, ולהגיע לתאור "הסימנים המחשידים" הוא מוותר על האמינות, ובונה סיפור מופרך. מספר שבועות לפני שהנערה הקליטה את הקלטות היא שלחה לכל אחד מנמעניה מפה, שתאפשר להם לעקוב אחרי השתלשלות העניינים(!). ואז האנה פורטת פרוטה לפרוטה כל עלבון לו היא זכתה, כל ציפייה שלא התממשה וכל אכזבה שהתאכזבה, למרות שהיא הקפידה, כך נראה, לשמור את רצונותיה לעצמה. יש לומר שאשר בנה היטב את עולמם של תלמידי התיכון עליהם כתב, את הנושאים החשובים להם - חברת בני הנוער האחרים - ואת חוסר הרלוונטיות של הורים ומורים לעולמם, ואלה כמעט שאינם מופיעים בספר. החלק המופרך ביותר הוא חלק מהסיבות שהאנה מונה: היא לקחה אחריות על התנהגות של אחרים שגרמה בסופו של דבר לתוצאה עקיפה קשה. נראה לכם? לי לא. הספר כתוב בסדר גמור. מושך לקרוא, גורם להזדהות, בעיקר לקבוצת הגיל המדוברת. הוא מתקדם בסיפור באופן די מותח ומפזר רמזים לדברים הנוראים שאתם עתידים לשמוע עוד מעט. הוא לחלוטין לא אמין בעיצוב הדמויות הראשיות - לא האנה וסיבותיה, לא קליי נער הזהב שלאף אחד אין משהו רע לומר עליו(?!) לא אמא שלו שמתנהגת בצורה לא ברורה וחסרת ביטחון, ולא החבר, מה שמו, המספק לו תמיכה והסעה. לא התלהבתי מהספר - הרבה פעמים אפילו התעצבנתי עליו. זה לא בגלל הנושא שבטאבו - אלא כי נראה לי שהסופר הפך את זה ל"פורנוגרפיה של התאבדויות נוער". אבל אולי הגזמתי. *

# הספר הזה מקוטלג משום מה כספר מתח. אם כבר, הוא רומן רחב יריעה (469 עמודים ו-7 עמודי הסבר מאת הסופר) המספר סיפור על תקופה, מסתמך על אירועים היסטוריים שקרו, ומוסיף דמויות בדיוניות לספר את הסיפור ולהוסיף עניין ודרמה. 1920 היתה שנה קדחתנית, המצאות וחידושים נוספו לידע האנושי, חלקם בזכות המלחמה שהסתיימה לא מכבר, עם מבול של תגליות מדעיות. חלקם בזכות מבנים חברתיים חדשים שנולדו לעולם החדש. גם בספר הזה, כמו בספרו הקודם שקראתי, "פשר הרצח", פרויד – שנראה שהילך קסם על הסופר – מופיע כאחת הדמויות בספר. גישתו הפסיכואנליטית של פרויד מוזכרת, ושם הספר לקוח מאחת התאוריות היותר שנויות במחלוקת שלו. * מאות אלפים חזרו מהמלחמה שבורים בנפשם, חיים את הסיוט לילה לילה. המידע הדל על מה שאנחנו קוראים "הלם קרב" לא היה מוכר או הגיוני באותה תקופה. חלק גדול מהאנשים קראו לתופעה "פחדנות" [הבריטים הוציאו להורג חיילים שלהם שגילו תופעות של "פחדנות בשדה הקרב"] * אנרכיסטים בנו לעצמם מקום להוציא בו את כעסם על החברה. הם רצו חברה חדשה מיידית וניסו לבנות אותה באמצעות טרור, על גופם המדמם של חפים מפשע. קיומם של אנרכיסטים רצחניים איפשר להטיל עליהם אשמה כאשר לא נמצא אשם או שלא רצו לחשוף את האשם האמיתי. * המדע זינק קדימה באותה תקופה. מדאם קירי גילתה יסודות רדיואקטיביים וזכתה לתהילת עולם (וגם לנובל, פעמיים, בשני תחומי מדע שונים). היא תשלם מחיר אישי גבוה – על חייה הפרטיים וגם על אי ההבנה של היסודות אותם גילתה ומה הם עושים (גם) לגוף האדם. לפעמים נראה שהסופר מנסה לתפוס מרובה. הוא מספר מוכשר אבל מחזיק כמה סיפורים באוויר בו-זמנית. יש בסיפור נבלים וגיבורים, עלמות במצוקה ומציליהן. יש בו הרבה אקשן הנפרש על המון מדינות בארה"ב ובאירופה. לקראת סוף הספר הוא הופך לסיפור מתח די מופרך (ומותח...) ולניסיון לסגור את הקצוות הפרומים המרובים בסיפור. מה שאהבתי בספר שתוך כדי טוויית הסיפור, רובנפלד מוסיף המון עובדות שנראות לפעמים בדיוניות אבל מסתבר שהן אמת היסטורית. במובן הזה הספר דומה לאינציקלופדיות (אלה שניכחדו עם הדינוזאורים) שקראנו בילדותינו, שסיפקו לנו סיפורים מוזרים ומחכימים על העולם המסתורי, זה שלא גר איתנו באותו בית.