ביקורת ספרותית על ולדימיר מאת ג'וליה מיי ג'ונאס
ספר טוב

---

#
המספרת השנונה היא מרצה בחוג לספרות באחת האוניברסיטאות הקטנות שאינן מעוטרות במדינת ניו יורק. היא מרצה שם כבר כמעט 30 שנה, מזמן שהשלימה את הדוקטורט. אותו פרק זמן היא נשואה לג'ון, ראש החוג ומרצה באותה אוניברסיטה. ג'ון (שהיא מתארת כחלש, ומי כמוה יכול לקבוע את זה) מואשם על ידי סטודנטיות שניצל את מעמדו, כוחו והילת בגרותו וקיים יחסים מיניים עם סטודנטיות, לפני שהדבר נאסר על ידי האוניברסיטה. הן אמנם נמשכו למעמדו ולכוחו, היו ועודן נשים צעירות, לא קטינות או בעלות צרכים מיוחדים. האישה, שאין לה שם בסיפור, מקיימת עם ג'ון מערכת נישואים של ידידות נטולת עניין מיני או קנאה, יחסים המאפשרים עבודת צוות טובה וזוגיות משעממת. מרצה חדש מגיע לאוניברסיטה. הוא צעיר ממנה, מושך בעיניה, הוציא לאור ספר ביכורים מרשים (שני הספרים שהיא כתבה לא הותירו חותם). היא מתאהבת, או אולי נמשכת מינית אל מה שחסר לה. וכך יוצאת לה אל הדרך תמונת ראי של מעשי בעלה, בהיפוך.

למרות היפוך התפקידים, המספרת היא לגמרי אישה. היא מודעת למראה שלה בכל שנייה של קיומה ומכורה לטיפוח. מדמיינת חלומות רומנטיים-פנטסטיים ומציבה את עצמה במרכזם. מנסה לרָצות, מודעת למה שחושבים עליה, מרגישה שהזדקנותה פוגעת בנשיותה. בשלב מסויים היא תעשה מעשה קיצוני שגם אותו לא תעשה עד הסוף ותעטוף בשקרים נוחים.

תוך כדי קריאה הבנתי שהסיפור של הבעל הבוגדני משמש למעשה רקע לסיפור של אשתו. ולסיפור המציאות שלנו. כי תוך שהוא ממתין לשימוע (לפני פיטורין) פונים סטודנטים/ות ואנשי סגל אליה בדרישה/בקשה/שיכנוע שתפסיק ללמד, כי עצם העובדה שלא התנערה מבעלה הבוגדני, עדיין חיה איתו באותו בית(!) פוגעת בסטודנטיות בהן לכאורה פגע, גורמת להן לחשוב שהמעשה שהוא עשה אינו הדבר הכי חשוב בעולם. פגיעה בסטודנטים/ות היא הדבר הכי חמור, לא ככה? אסור לפעוטים האלה לחוות שהעולם אינו הוגן, או לקחת אחריות על חלקם/ן במעשה שנעשה. אסור להם להרגיש שראיית השחור/לבן שלהם לוקה בחסר, שהמטרות שהם בוחרים להילחם עבורן או נגדן בלהט אולי אינן מושלמות ונכונות כפי שהם חושבים. במסגרת כזו אפשר לפנות למרצָה אהודה ולבקש ממנה לא להפריע בעצם קיומה את שלוות הסטודנטים. אפשר להתעלם מכאבה (המדומיין) על מה שקרה כי כאב הסטודנטים חשוב יותר. המטוטלת של תחילת המאה העשרים נעה עד הקצה הקיצוני. במקום התייחסות אדישה לילדים ולצעירים המצב כרגע הוא שהם מלכי העולם.

ג'ונס אינה הולכת עד הסוף עם התובנות ונרתעת תמיד ברגע האחרון מהליכה לכיוון הקיצון בסיפור שלה. יש בו גם קטעים שהיו מיותרים בעיני – של ניתוח יצירות ספרותיות (הגיבורה היא פרופסור לספרות אנגלית) שהחזיר אותי לימי התיכון ולמורות לספרות... אבל הוא מעניין, עכשווי, עוסק בבעיות שמטרידות אותנו כאשר אנחנו מתפנים לחשוב על בעיות אוניברסליות יותר מחיינו הנוכחיים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ולדימיר