ביקורת ספרותית על חוצה את הקו מאת נלה לרסן
ספר בסדר

---

#
הספר הזה פורסם לראשונה ב 1929, השני משני רומנים של הסופרת – אמריקאית בת לאם דנית ולאב שחור. להוותה היא ירשה את המראה של האב ושום שהייה במשפחתה הדנית, גם לא אימוץ שם המשפחה הדני, לא יכלה לטשטש את מראיה הנגרואידי. מילדות היא התעניינה ב"מעבר" – התחזות של שחורים ללבנים ומעבר לחיות בינהם - באמריקה, בה אפילו שמינית של דם שחור מגדיר אדם כשחור (בית משפט בלואיזיאנה דחה ב-1896 את תביעתו של אדם להכיר בו כבלבן בזכות 7/8 דם לבן שהיו לו) אדם שחור מופלה באופן בסיסי, ולהגנתה של ארה"ב אפשר לומר שלא רק שם.


הספר מתאר שתי חברות ילדות שחורות הנראות כלבנות. האחת אינה מתחזה ללבנה, אם כי היא משתמשת במראה "הלבן" שלה לצרכים ענייניים – לשבת בבית קפה שלא מאפשר לשחורים לשתות בו, להשיג כרטיסים למופעים מופרדים. האחרת חצתה את הקווים – התחתנה עם אדם לבן שלא זו בלבד שאינו יודע שלאשתו יש דם שחור(!) הוא גם גזען שונא שחורים.
שתי הנשים נפגשות אחרי ניתוק של שנים: שתיהן מנהלות אורח חיים בורגני – זו חיה חיי אמידות בהרלם וזו חיה כלבנה עשירה עם בעלה שהוא איש עסקים. ה"עוברת" מתגעגעת מאד לאורח החיים שחוותה בילדותה ופחות או יותר אונסת את חברתה הנינוחה והשאננה להזמינה לאירועים של שחורים, ובאופן כללי משחקת משחקים מסוכנים.
"העוברת" בוחרת בחיים חסרי משמעות עבורה, עם בעל שהיא פחות או יותר מתעבת, ושואפת לחיים של התלהבות וסיכון. האחרת מוכנה להקריב הרבה מערכה ומהותה בשביל ההרגשה שהיא מוגנת ועולמה ועולם ילדיה מטוייח להפליא.
חיי השחורים האמידים המתוארים בסיפור הם תמונת ראי לחיי הלבנים האמידים – עולמם החברתי של אלה ואלה מלא באירועים של כלום. יציאות לתיאטרון ולנשף, גיוס תרומות לנזקקים. אלה וגם אלה מכירים את המעמד הנמוך מהם דרך המשרתים שלהם, בשני המקרים שחורים.


היתה פעם שערורייה פה: שחקנית ניכסה לעצמה עבר, מוצא וסיפור חיים לא שלה. אני זוכרת כמה שמחה לאיד היתה בחשיפתה ופירוט קורות החיים האמיתיים שלה. חשבתי אז שנדרשו ממנה כוחות אדירים להתמודד עם החרפה שבחשיפה, כוחות שאם היתה משקיעה בתבונה לא היתה רואה בניסיון ההתחזות פיתרון כלשהו.
אצלנו – בניגוד לאמריקה – חשיפת מתחזים תביא בושה לא מוות. נחמת עניים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על חוצה את הקו