בגדול התאכזבתי, צפיתי לספר קליל, חמוד ומשעשע, שיעביר לי כמה שעות בכיף. ומה שקיבלתי, היה אכן קליל, אבל קיטשי להחריד, כתוב בצורה ילדותית ולא גרם לי אפילו לגחך לעצמי. סיימתי את הספר הזה תוך יומיים, ממש לא בגלל שהוא זרם לי בצורה המדהימה, אלא פשוט כי הוא היה ספר שלא גרם לי לחשוב בו בכלל. העלילה התקדמה בו, דברים השתנו, אבל שום דבר לא היה מעניין,חשוב במיוחד או מפתיע. מה שכן, המונולוג הפנימי של אולגה, המתרוגמנית העילגת, הזכיר לי נסיון חיקוי עלוב ביותר של 'מאור ביותר' המצויין של ספרן פויר. אם שואלים אותי, הייתי אומרת לוותר על הספר, אלא אם כן ממש משעמם לכם והוא המוצא היחיד שלכם.

נהנתי מהספר הזה ממש. לא יודעת למה, בעצם כנראה כי מדובר במייקל מרשל, שאומנם הספר הזה ממש לא משתווה לטרילוגיה המצויינת של 'אנשי הקש', אבל הוא עדיין טוב. נכון שלעיתים הדיאלוג קצת מצועצע ולעיתים יכול להיות גם קצת מייגע, אבל העלילה שלו איכשהו עדיין הצליחה לסחוף אותי. שלא נדבר בכלל על גיבור הספר, שהוא הכי אנטי גיבור שיש, הוא מסומם, ומיוסר, וחוטא, ועדיין קשה שלא להתחבר עליו. ספר חובה לכל חובב של מייקל מרשל והאמת בעיקר דרך מצויינת להעביר כמה שעות.

אף סופר לא משפיע עליי כמו קפקא. למרות שמילים הם המרכיב החשוב ביותר בעולמי, כשאני מנסה לתאר את ההשפעה העמוקה שיש לסופר הזה על חיי, אני לא מוצאת את המילים שיעשו להרגשה הזאת חסד. את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כמעט תשע שנים, הייתי בי"ב, בת 17 והתאהבתי. אני כבר לא זוכרת לפרטי פרטים איך הרומן שלי עם קפקא התחיל, אבל אם אני לא טועה המשפט היה הראשון שהנחתי עליו את ידיי, ואחר כך, ובכן, קראתי כמעט את כולם. החלטתי לקרוא את הספר בשנית עכשיו אחרי שחזרתי מסופ"ש ארוך ומושלם בפראג, שחלק גדול ממנו נסב סביב קפקא. ההליכה ברחובות שהוא הלך בהם, המוזיאון המדהים שבנו לכבודו וכל הספרים שלו שהביטו בי מכל עבר, גרמו לי להתגעגע. וכן, הנה אני אחרי שסיימתי. ובא לי שוב. הכל. מהתחלה. לשבת ורק לקרוא אותו, להתמכר למילים שלו, לפרק את עצמי מעצמי, להבין הכל מהתחלה ולהבין גם את מה שאף פעם לא הבנתי, בין אם זה בסיפורים שלו או ברשת המוזרה שהיא חיי. ככה זה אני וקפקא. אני עפה, נופלת, נבנית מחדש, נשארת בלי נשימה. מין סיפור אהבה שכזה.

אף סופר לא משפיע עליי כמו קפקא. למרות שמילים הם המרכיב החשוב ביותר בעולמי, כשאני מנסה לתאר את ההשפעה העמוקה שיש לסופר הזה על חיי, אני לא מוצאת את המילים שיעשו להרגשה הזאת חסד. את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כמעט תשע שנים, הייתי בי"ב, בת 17 והתאהבתי. אני כבר לא זוכרת לפרטי פרטים איך הרומן שלי עם קפקא התחיל, אבל אם אני לא טועה המשפט היה הראשון שהנחתי עליו את ידיי, ואחר כך, ובכן, קראתי כמעט את כולם. החלטתי לקרוא את הספר בשנית עכשיו אחרי שחזרתי מסופ"ש ארוך ומושלם בפראג, שחלק גדול ממנו נסב סביב קפקא. ההליכה ברחובות שהוא הלך בהם, המוזיאון המדהים שבנו לכבודו וכל הספרים שלו שהביטו בי מכל עבר, גרמו לי להתגעגע. וכן, הנה אני אחרי שסיימתי. ובא לי שוב. הכל. מהתחלה. לשבת ורק לקרוא אותו, להתמכר למילים שלו, לפרק את עצמי מעצמי, להבין הכל מהתחלה ולהבין גם את מה שאף פעם לא הבנתי, בין אם זה בסיפורים שלו או ברשת המוזרה שהיא חיי. ככה זה אני וקפקא. אני עפה, נופלת, נבנית מחדש, נשארת בלי נשימה. מין סיפור אהבה שכזה.

הספר הזה, שמדבר על תיקונים בשוק ההון כאלגוריה לחיים עצמם, נראה כמו גרף מניה תנודתי במיוחד. לעיתים הוא צונח וכמעט שבלתי נסבל, ולעיתים הוא דווקא מזנק קדימה ואני לא מסוגלת להניח את הספר מידי. אני לא נהנתי מהספר, לא הנאה צרופה שמשאירה אחריה טעם של עוד, אבל גם לא סבלתי ממנו במידה מספקת בשביל לוותר. לא אהבתי את הדמויות, אולי כי הן היו אמיתיות מדי, מכוערות כפי שרק המציאות יכולה לייצר אותם. גם השנאה שלי כלפיהן לא הייתה שלמה. רציתי שהכל יסתדר להם, שהזיקנה לא תהיה מפחידה מדי, שהם לא ישארו אובדים מדי. השקעתי את זמני בספר הזה, ועם כל התיקונים שהוא ידע תוך כדי הקריאה, לא יצאתי אמנם מופסדת, אבל גם לא מורווחת. וזה חבל, כי הצפיות, או הציפיות דיברו על תשואה דו ספרתית.

אהבתי את הספר הזה ממש. ספר עצוב, נואש, מלוכלך וציני על ילדה שלא יודעת איך לגרום לאמא שלה לראות אותה, אחרי שאחותה נהרגה. על ילדה שקיבלה עולם מפורר, מוכה מחלות ומוות, שלא יודעת שום דרך אחרת חוץ מלהיות רעה בשביל להיות. ספר שכופה אווירה, שאי אפשר לא לקרוא, שלא יוצא מהראש. אז כן, אהבתי נורא.