טוב ונעים להנעים את הזמן בסיפורים. הסיפור הראשון ''טואן'' שעל שמו נקרא כל הספר הוא הכי טוב, מצאתי את עצמי צוחק כמה פעמים על טואן ועל היכולת שלו לצחוק מהחיים בשילוב מידה עשירה של הדוניזם, מוקף בידידים. הסיפורים לא שווים ברמה שלהם והאיכות שלהם ידעה עליות ומורדות, אבל היה שווה לקרוא. רק חבל שהיה חסר הסיפור אשר שוויו הסתכם ב-36 אלף פרנק, בהחלט היה מוסיף.

זהו ספר הפילוסופיה הראשון שקראתי והוא נכתב בידי אדם שסבל הרבה בחייו, בפעם הראשונה שקראתי הוא העניק לי התרסקות חושים, קשה לתאר כמה הוא השפיע עליי והרשים. הנה אני אגיד אודותיו דברים אחדים: מסופר על אדם חכם בשם זרתוסטרא העוזב את משכנו באיי האושר ויוצא לחלוק את חוכמתו עם הבריות, הוא מטיף תורה שתהפוך את טבלת הערכים על פיה, ובעולמנו המתחלן ניתן לראות כבר כמה סימנים מתורה זאת על פני השטח. כי העולם הוא מקום שיש לחיות בו, אך הוא גם מוצף בזוהמה, בטמטום, מבול דעות ותקשורת מרעילה, וצריך האדם להיות בעל עור קשקשים חזק, ולשם כך ניטשה שלח את זרתוסטרא. ומי הוא זרתוסטרא? הזרתוסטרא של ניטשה הוא ''כפילו'' של זרתוסטרא המקורי מייסד הדת שנקראת על שמו וממנו הגיע רעיון העולם הבא במושגים המוכרים לנו יותר היום, בעיקר דרך דתות היהדות, הנצרות והאיסלאם. מושגים כגון משפט, העולם הבא, שכר ועונש, טוב ורע, כל אלו מצויים בכל הדתות הללו. הזרתוסטרא של ניטשה חושף בפני קהל מאזיניו שמיים אדירים וחדשים של שמחה, הוא מעודד את האדם לא סתם להיות שוער הארמון אלא לגור בארמון עצמו. הביטו: אלוהים מת, אומר זרתוסטרא, והגשר הישן כבר עלה באש וכעת על האדם להיות הגשר של עצמו. מה הוסיף ומה עוד אומר אודות ספר שכזה? הספר משקף את רוחו של מחברו, מילותיו הו כמו שרשרת לבבות שתבער לדורות, הוא מגביה ומרומם, מלטף ונושך ומשפיל במגף לתחתיות ארץ. ספר שחושל בגיהנום, תקיף ומרשים. "רעב, אלים, בודד, חסר אלוה: כה רוצה את עצמו רצון לביאי. חופשי מאושר עבדים, גאול מאלים וסיגודים, חסר-פחד ומטיל-פחדים, גדול ובודד: זה רצונו של איש האמת." התרגום מצויין, ספר מעורר מחשבה, הוא יכול ללמד את בני האדם לאהוב את עצמם עד המוות, כי כל אדם מת לבד.

קראתי ביקורת שנכתבה לא מזמן על הספר אז שאלתי את עצמי למה לא? צפיתי בסרט של 1966 וניגשתי לקרוא. בעידן של ספרים השאלה היחידה שנשאלת בנוגע אליהם ביסודו של דבר וברגעים שקטים היא: איפה הגבול וכמה זה מספיק? התשובה היא כנראה, שלעולם זה לא מספיק, לא היה מספיק ולא יהיה מספיק. כל מה שאסור רק מעורר חשק להבין למה הוא אסור ולהתנסות בו. בעולם של מונטאג קריאת ספרים היא פולחן אסור שיצא מחוץ לחוק, הוא עובד בתור כבאי אש ששורף ספרים, ספר הוא אקדח המצוי במגירה, ספרים מציתים שריפות ובעיות וצריך להשמיד אותם. תנו לו לשרוף ספרים והוא יאותת בחיוב. אחר כך הוא שומר ספר ועוד ספרים וקורא בהם, קורא בהם אפילו בפני אשתו והחברות שלה והכל מתהפך. מעניין שהמשטר לא בדיוק אבסולוטי ויותר חשאי, לא פסיכוטי כמו המקביל שלו מהספר ''1984'' הנודע. כל דיסטופיה יש לה את הצדדים המעניינים שלה שהופכים אותה לדיסטופיה. בעולם הזה, לא בולשים אחרייך עד כדי כך אבל כן מעודדים אנשים לא לפתח רעיונות יותר מידי גדולים מעצמם ולחיות בשקט, ואכן לאנשים נוח לחיות עם השגרה הזאת, וכמו בעולם הפיזי והממשי שלנו האנשים שקועים במסכים ומתעלמים לרוב ממה שלא נוח. מיותר לציין שהספרים ממשיכים להישרף באופן יום-יומי עד לרגע האחד ששינה את הכל. אסיים את הביקורת עם ציטוט של איינשטיין: ''אינני יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים.'' מרענן, לשיקולכם.

כאמור, זמיאטין ברא עולם שכולו עשוי זכוכית, ובו יש אנשים שמרשים להם לטייל, לערוך ביקורים, ואפילו מין, הרבה מין, נגיעות, שפתיים, נשים, ריצות הנה והנה, התפרצויות יצרים. לכולם יש עבודה ותפקידים, כולם מתעוררים באותה שעה, הכל בנוי מזכוכית ואין הרבה מקום להתחכמויות. ציטוט מעניין מהספר: ''הסכין היא ההמצאה היציבה הנצחית והגאונית מכל יצירות האדם. היא האמצעי האוניברסלי ביותר לחתוך את כל הקשרים'' (עמ' 97). זהו ספר מפוספס, מלא חיים ועם זאת גם מאוד מכני, יש בו יותר יתרונות מחסרונות. היתרון הוא שהאנשים יותר אנושיים וחיים מהאנשים של הגרסה האורווליאנית של 1984, יש איזו שמחה כמעט ילדותית באוויר. החיסרון הוא שאני לא אשקר אם אגיד שבהתחלה הספר היה נראה אפילו משעמם, ולמה? הסיבה לכך היא שהגיבור הראשי מפטפט הרבה ולפעמים לא נראה מובן, נטורליסטי וטכני, אך עם זאת קורן. זהו אדם והוא מתמטיקאי, יש לו פרוייקט גדול שיפיץ את בשורת המדינה שבה הוא חי, אבל לאט לאט הכל מתחיל להשתבש. גאוותו והלגלוג שלו על העבר לאט לאט מתקהה בהופעתה של אותה אישה...ואיזו אישה! ומכאן מספיק לחשוף. ספר ישן וטוב קדימה להשיג ולקרוא עוד דיסטופיות, אנחנו אהבנו.

מה להגיד לכם? בתור ספר המתיימר להיות דברי אלוהים בכבודו ובעצמו, לא התרשמתי במיוחד. הספר טוען שהוא נשלח מאלוהים ובא להשלים את ספרי הקודש שקדמו לו - התנ''ך של היהודים והברית החדשה של הנוצרים, ולמה? כי חכמי הדת של אלו עיוותו את התורה האמיתית של אלוהים והאיסלאם זאת הדת הכי עתיקה וצריך לבשר את העניין ולרענן אותו באוזני ההמונים. הספר בנוי מ: 114 פרקים ומחולק ל 6,236 פסוקים. הספר עושה מעט מאוד חוץ מלצעוק בכל שני משפטים שיש רק אלוהים אחד ומוחמד הוא שליחו והפחת איומים על כל מי שלא יאמין בדברי הספר, באלוהים וביום האחרון. הספר משבח שוב ושוב את אלוהים כמה הוא גדול ומציין דברים שעשה או ברא כדי לשכנע אנשים להאמין ועד כמה אלוהים גדול, גדול, גדול... כבר בפרק השני שנקרא ''הפרה'', בפסוקים שש עד שבע, הספר מפיח איומים במי שלא יאמין בספר הזה ובדת האיסלאם באלו המילים ''הכופרים, אחת היא להם אם תזהירם ואם לאו, לא יאמינו, אלוהים אטם את לבם ואת אוזניהם, וכסות עוטפת את עיניהם. צפוי להם עונש כבד.'' (עמ' 2, סורה 2, פסוקים 6-7). נשאלת השאלה: כיצד יאמינו אם אלוהים תיכנן שלא יאמינו מלכתחילה והסתיר מהם את האמת? האם הוא רוצה שהם ילכו לגיהנום מבלי שתהיה להם זכות לחזור בתשובה ולבקש את רחמיו? הרי הוא הרחמן והרחום. ה''סיפורים'', אם אפשר לקרוא להם ככה, מפוזרים לאורכו של הקוראן וקשה לעקוב מי אמר למי ומה עשה ומתי ומבוססים ברובם על דמויות תנ''כיות ומעלה את החשד שהספר נערך והרבה חומר אבד והתבלגן בתהליך לכנס את החומר לספר, מה גם שחלקם מזכירים מעט מאוד את סיפורי התנ''ך ונלקחו הישר מספרים וכתבים שלא נכנסו לקאנון התנ''כי ואפילו ממדרשים יהודיים. הקוראן מהלל דמויות כמו אברהם, יצחק ישמעאל, נוח ורבים אחרים וטוען שאלו היו המאמינים האמיתיים, המוסלמים ההראשונים. היחס כלפי נשים מזלזל - בסורה מס' 4 הקרויה ''הנשים''בפסוק 15 כתוב ''נשותיכם העושות תועבה, הקימו עליהן ארבעה עדים מביניכם. אם יעידו, החזיקו אותן בבית עד שיפקדן המוות, או עד אשר ייתן להן אלוהים מוצא. אם יעשוה שניים מביניכם, הענישו אותן, ואם יחזרו בתשובה ויתקנו את דרכם, הניחו להם. אלוהים רוצה בתשובת עבדיו ורחום.'' וגם בסורה השנייה, סורת ''הפרה'' בפסוק 223 כתוב: ''נשיכם הן שדה חריש לכם, בואו של שדכם כדרך שתרצו.'' לדעתי הספר משעמם מאוד, חוזר על עצמו, לא ממקור אלוהי אלא מחשבת אדם - פרשתי בפרק 3 ולא יכולתי להמשיך מרוב שהשתעממתי. אולי מתישהו אחזור ואסיים לקרוא את ערימת הדפים המבולגנת הזאת. אם הספר ניסה לגרום לי להתאסלם הוא נכשל ובגדול. להנאתכם, קיבצתי כמה מהפסוקים הרצחניים המוטלים על כל האפיקורסים למיניהם (והם לקוחים מ-3 פרקים בלבד ואפילו לא מהווים את כולם): ''הכופרים, אחת היא להם אם תזהירם ואם לאו, לא יאמינו, אלוהים אטם את לבם ואת אוזניהם, וכסות עוטפת את עיניהם. צפוי להם עונש כבד.'' (סורה 2, פסוקים 6-7). ''הנגע פשה בלבם, ואלוהים הוסיף להם נגע, וצפוי להם עונש כבד כי שיקרו.'' (סורה 2, פסוק 10). ''עוד רגע יכם הברק בסנוורים, וכאשר יאיר, ילכו לאורו, וברדת החשיכה עליהם, יעמדו מלכת. אילו חפץ אלוהים היה נוטל מהם את שמיעתם וראייתם, כי אלוהים כל יכול.'' (סורה 2, פסוק 20). אשר לכופרים ולמכחישים את אותותינו, יורשי האש הם, ולנצח יהיו בה.'' (סורה 2, פסוק 39).

# ספר שכזה ראוי לביקורת ארוכה וכמובן וידוי: ספרי שואה לא ממש מדברים אליי, כל העניין מאוד מורכב. דווקא קראתי כמה בעבר ואפילו נהניתי, אבל נראה לי כאילו הם תמיד שואבים ממני משהו ומזכירים לי את המובן מאליו, מכאן שיש בי ריחוק מסויים כלפיהם. השמש זורחת למעלה, אך העניין הזה של חיפושים אחרי מקור הריקבון האנושי כבר נהפך בעבורי לאובססיה מרה, צורך, הכרח, קללה. העניין משול לחתירה בג'ונגל. עליי רק לזמר כעת את האמרה השופנהאוארית: ''בני האדם הם השדים של האדמה, ובעלי החיים הם הנשמות המיוסרות.'' זאת כבר עובדה מוצקה וברורה שיש בנו בבני האדם משהו מאוד רקוב ומרושע שרק רוצה לפרוץ החוצה, והוא מתבטא ביחסים שלנו אלו עם אלו, וכן גם יחסים גזעיים שבהרבה מקרים מתפוצצים במבול גדול של שנאה ולא, אני לא יפה נפש והוזה שחושב שהעולם יכול להתנקות בזמן הקרוב. בעבר אלו היו האינדיאנים והמתיישבים האמריקנים, הטורקים ואחריותם ברצח העם הארמני, ואחר כך אלו היו הגרמנים אשר רדפו ורצחו יהודים בהמוניהם, ומחר אלו כבר יהיו אנשים אחרים - תלוי רק במי ינקה את מי ומי ירעד כשהמחסנית תאזול לו ולא יתעלה מעל המוסר המקובל. פרנקל מתאר את החוויות והזוועות שהיה שותף להן. את חייו במחנה, ההלם והרעב, פלנטה אחרת מלאת גדרות תיל, שומרים חמושים נטולי לב וכלבים שוצפים, אך יש בו גם תקווה - הוא ייסד את הלוגותרפיה. יום יום אני רואה זאת בכל מקום שאנחנו לא בדיוק בעלי חיים בלבד - יש בנו מנגנון השמדה עצמית, יש בנו משהו מרושע מעבר לכל דימיון. לפני שהבחנתי בכך התיאוריה שלי נהפכה לאמת בעודי אוחז בחלום...אני פועל לפי כוח השיפוט וטוען שתמציתה של האמת שלי הוא: כשכולנו נהיה אשמים, רק אז תגיע הדמוקרטיה - האם לא כך החומה המצויה בינינו לבין האמת תיפול? לאור חוויתו של קריאת הספר לראשונה מזה זמן רב - אני אסיר תודה על חיי. זהו לא סוג אופטימיות ריקה אלא שיר של שמחה, הספר הזה לחש לי זאת - ספר חזק מאין כמותו שנכתב בידי אדם חזק, נפש אצילית ומיוסרת שלא נכנעה למרה השחורה ולניהליזם גם אחרי מחנות המוות ומהו? אם אקח את הקריטריון של ניטשה הרי הוא ''הערכים העליונים מבטלים את עצמם, אין מטרה, אין תשובה לשאלה ''למה?''...מה הטעם היה בעבור חלק מהניצולים? למה פשוט לא היה לסיים את כל זה ולהפסיק לסבול? כזאת הייתה המאה העשרים עם שתי מלחמות רצחניות. המלחמה השנייה הייתה לא יותר ממלחמת דת ניהליסטית - הערכים העתיקים שקעו לאיטם ונוצרו דתות ואידיאולוגיות חדשות שהובילו את העולם למלחמה הרצחנית ביותר שהייתה. האם אלוהים באמת נרצח פשוטו כמשמעו? - האם הוא היה בכלל אי פעם אבן החכמים אשר ממנה המוסר נובע? כל אחד והשיפוטים שלו. יפי הנפש טוענים שהצדק משנה, ומהו בכלל אותו הצדק בעולם המצוי בערפל של שתיקה בלתי מוסברת? מדוע הצדק נקטל בכל רגע פנוי בעוד שאני כותב שורות אלו? מדוע הקור דוקרני כל כך? האם אירופה כישות אורגנית ואחידה בכלל אי פעם ידעה מהי אנושיות? - עדיין יש בה פלגים ואנשים שכן יודעים מהי, האם הוא האלוהים בכלל אי פעם היה באמת? כל אחד והשיפוטים שלו. פרנקל נאחז בענף השברירי של החיים בעודו מוצף ונסחף בים המתים - הוא ייסד את הלוגותרפיה ובחר בחיים בכל זאת, הוא נהפך לחיים עצמם, וזאת התקווה היחידה שקיימת באמת והיא להמשיך לחיות. המסקנה היא שצעד הסיום שנקטתי הוא לא הפתרון אלא השגיאה הגדולה. ספר מומלץ לקריאה לפחות פעם בחיים, ספר שהמילים שלו הן פלנטה אחרת מלאה גדרות תיל, שומרים חמושים, קור כלבים וכלבים שוצפים - אך יש בו גם תקווה. צריך לקרוא מהר לפני שיום אחד הכל יסתיים - אני הזלתי דמעה.