ביקורת ספרותית על אנחנו מאת יבגני זמיאטין
ספר מעולה

---

כאמור, זמיאטין ברא עולם שכולו עשוי זכוכית, ובו יש אנשים שמרשים להם לטייל, לערוך ביקורים, ואפילו מין, הרבה מין, נגיעות, שפתיים, נשים, ריצות הנה והנה, התפרצויות יצרים. לכולם יש עבודה ותפקידים, כולם מתעוררים באותה שעה, הכל בנוי מזכוכית ואין הרבה מקום להתחכמויות.
ציטוט מעניין מהספר:
''הסכין היא ההמצאה היציבה הנצחית והגאונית מכל יצירות האדם. היא האמצעי האוניברסלי ביותר לחתוך את כל הקשרים'' (עמ' 97).

זהו ספר מפוספס, מלא חיים ועם זאת גם מאוד מכני, יש בו יותר יתרונות מחסרונות. היתרון הוא שהאנשים יותר אנושיים וחיים מהאנשים של הגרסה האורווליאנית של 1984, יש איזו שמחה כמעט ילדותית באוויר. החיסרון הוא שאני לא אשקר אם אגיד שבהתחלה הספר היה נראה אפילו משעמם, ולמה?
הסיבה לכך היא שהגיבור הראשי מפטפט הרבה ולפעמים לא נראה מובן, נטורליסטי וטכני, אך עם זאת קורן.

זהו אדם והוא מתמטיקאי, יש לו פרוייקט גדול שיפיץ את בשורת המדינה שבה הוא חי, אבל לאט לאט הכל מתחיל להשתבש. גאוותו והלגלוג שלו על העבר לאט לאט מתקהה בהופעתה של אותה אישה...ואיזו אישה! ומכאן מספיק לחשוף.

ספר ישן וטוב קדימה להשיג ולקרוא עוד דיסטופיות, אנחנו אהבנו.

» ביקורות נוספות של אָמוֹן
» ביקורות נוספות על אנחנו