ביוגרפיה מהפנטת על בלזאק שנכתבה בידי מעריץ מושבע שלו, שטפן צווייג. 380ע"מ.
גם את צווייג וגם את בלזאק אין צורך להציג, צווייג העריץ את בלזאק ולכן תארתי לעצמי שכתיבת ביוגרפיה של צווייג עליו תהיה מרתקת, מעמיקה ומושקעת.

יצירה זו של צווייג היא יצירתו האחרונה עליה שקד מעל 10 שנים, היא יצאה לאור לראשונה שנה לאחר מותו.
העורך ריכרד פרידנתל ידידו של צווייג קיבל את כתב היד מידי יורשיו של צווייג לאחר מותו. צווייג התכוון להפוך ביוגרפיה זו ליצירה השאפתנית ביותר שלו.
היצירה אמורה הייתה לסכם את כל התנסויותיו וחוויותיו של צווייג כמחבר ואת כל שלימדוהו החיים. מאז נעוריו בוינה הרבה צווייג להתעניין ביצירתו של בלזאק.
פרידנתל טוען שלמעשה החומר לביוגרפיה היה מלא ומוכן, אך צווייג לא הספיק לערוך אותו ולא הצליח להביא חומרים רבים שהשאיר באנגליה כשנסע לאמריקה.
פרידנתל קיבץ את כל החומרים וערך אותם לספר.

צווייג אמנם העריץ את בלזאק, אך הוא לא עיגל פינות ולא חסך בביקורת על אורך חייו ואופיו. צווייג כתב מילים חמות מאוד על היצירות עור היחמור, אשליות אבודות, הדודן פונס והדודנית בט. את שני האחרונים רואה צווייג כפיסגת יצירתו, הם גם היו הרומנים האחרונים שכתב ובהם ריכז את כל נסיונו.

למעשה מלבד כתיבת רומנים כשרונית וגאונית כל שאר הדברים בחייו של בלזאק היו די קטסטרופיים.
הוא היה נהנתן, פזרן, חסר חוש עסקי, לא לומד מטעויות. הוא היה מונע מייצר הבזבזנות שלו וכל חייו ניסה למצוא לו אישה בעלת הון רב ומעמד גבוה.
בלזאק בא ממעמד איכרים נמוך, וכל חייו שאף לשדרג את מעמדו. הוא הוסיף בצורה לא חוקית את המילה "דה" באונורה דה בלזאק, כדי לתת לעצמו מעמד אצולה שבעצם לא היה לו.

בלזאק היה סופר פורה בצורה יוצאת דופן וזאת בזכות משמעת עבודה רצחנית שכפה על עצמו הרבה בגלל שנאבק בעוני ובנושים רבים כל חייו.
הוא היה עובד יום יום 16-18 שעות ברציפות במשך שנים רבות, דבר שהביא לבסוף למותו בטרם עת.

צווייג אשף הרומן הפסיכולוגי והרגשי מראה מלוא יכולתיו כשהוא מתאר את היחסים האישיים של בלזאק עם נשותיו לאורך כל חייו. בטכסטים אלו אנו נחשפים לגדולתו של צווייג במלואה.

מרתק ומומלץ.

אני אוהבת ספרים בהם הגיבור הוא פרוותי, הולך על ארבע. ללא ספק ז'ול הוא אחד היפים מהזן הזה. לקחתי אותו לחופשה ולא היה מושלם ממנו (אחד, אבל לא היחיד, כן?). הוא ספר קליל ומתוק המתאים לימים הלוהטים המגיעים אלינו. בדיוק במידה. אהבתי את הכתיבה מלאת ההומור של דידייה ואן קואלארט, ואפילו הרגשתי את הקריצה שליוותה אותי במשך כל הקריאה. אהבתי את היכולת של הסופר להאניש את ז'ול ולתת לקורא הצצה אל תוך ראשו, השיתוף ברגשות שלו זה אחד הדברים המתוקים ומחממי הלב שכל אוהב כלבים יזדהה עם זה, ויאהב את זה. ברור.

זיבל בן הארבעים ושתיים, נושא בשני תארים אקדמאים מכובדים, בעל משרה נחשקת ששכר נאה בצידה. אלא שכל זה בעבר, והיום הוא מוצא את עצמו עומד מאחורי עגלת דוכן המוכרת מקרונים בטעמים בשדה התעופה אורלי. שם הוא פוגש באליס העיוורת ובכלב הנחייה שלה ז'ול. מכאן נקשרים שלושת אלו בקשר מיוחד.

אהבתי את כיוון הזרקור אל נושאים מעניינים כמו עולמם של כלבי הנחייה, ומה קורה איתם כשהם מופרדים מבעליהם, או חלילה כשהם הופכים למובטלים? פשוט זה לא מסתבר.
ספר מתוק על אהבה, על אנשים, על מכשכשים פרוותיים, וגם אם הסוף צפוי- הדרך לשם היתה מהנה בכל דף ודף.

זהו לא רק אחד הספרים הארוכים בתולדות "האוניברסיטה המשודרת" אלא גם אחד מהמעולים שבהם.

הכותרת - "נאציזם" - מעוררת חלחלה, אך גם צנומה וחסכנית. לעומתה, הספר עצמו עשיר וגדוש.

נוימן לוקח את הקוראים למסע אינטלקטואלי עשיר ומרתק במיוחד במשעולי הכתיבה ההיסטורית לדורותיה על אודות הנאציזם.
בסבלנות רבה ובדייקנות מופתית נוימן מארגן בפני הקורא את השיטות השונות שנוסחו ע"י היסטוריונים רבים ומגוונים בנוגע לתופעה הנאצית.
מעבר להיותנו, בני ובנות העם היהודי, נוגעים בדבר באופן החד ביותר, סוף כל סוף מתבקש לפנות זמן לבירור רציני כיצד התופעה הזו בכלל קרתה.
כיצד התאפשר בכלל משטר שהפליג תוך מספר שנים למחוזות מדיניים-מעשיים רדיקליים חסרי תקדים בעידן המודרני?
איך מסתכלים על זה? כיצד אפשר להבין זאת?
ומה העיקר? ההיבט הפוליטי? המדיני? האידאולוגי? החברתי? אולי בכלל הכל קשור להיטלר גופו?
ממתי נכון להתחיל לנתח את שורשי התופעה? האם זהו גלגול מודרני מעוות של שנאת היהודים הישנה באירופה? בגרמניה? אולי זו תופעה מודרנית דווקא שיצאה משליטה?
האם נכון להשוות את המשטר הנאצי למשטר הפשיסטי באיטליה? ואולי דווקא לטוטליטריות הרוסית?
האם יש מרכיב "גרמני" עצמאי וייחודי שהביא להתפתחותו הספציפית של המשטר הזה?

בפרק הראשון בספר, נוימן שואל מאות (!) שאלות כאלו. לרובן הגדול הוא יציע פתרון במהלך הספר, בדרך כלל יותר מפתרון אחד.
אבל כאמור זו תמיד רק הצעה.
עצם העובדה שהדבר הזה - המשטר הקיצוני, המופרע והרצחני הזה - בכלל התאפשר במציאות בפועל, חזק יותר מכל הסבר בודד, ואף יותר מכל קומבינציה של כל ההסברים יחד.