#
<mark>טום וולף</mark> הוא סופר ריאליסטי, לא מתומצת, אינטליגנטי, עם חוש הומור אדיר ואגו אדיר לא פחות. הוא יודע לספר סיפור רחב יריעה ומקיף, יודע לקשר את הסיפור לאג'נדה ברורה ומצליח להמחיש ולשכנע את הקורא בתובנות החברתיות עליהן הוא מצביע. [ראוי היה להשתמש בזמן עבר. הוא נפטר במאי 2018]

בדומה לגלדוול – השונה מוולף כמעט בכל פרמטר אך דומה לו במקצוע וביכולת להמחיש את הנקודה שלו – וולף אינו בוחל בשום אמצעי. הוא מ

זה ספר שקראתי לפני המון שנים ולא התכוונתי לקרוא אותו שוב. זה קרה לגמרי בטעות. ויחד עם זה היה מעניין לקרוא אותו בפרספקטיבה הזו. הרי אז, בשנות התשעים, לא יכולתי לדמיין ששרמן מקוי יהפוך להיות נשיא ארצות הברית.

שרמן מקוי הוא הגיבור של הספר הזה. בן חוקי של האליטה הוואספית הניו-יורקית, אחד שחושב שהוא יודע מה הוא שווה, מסתכל על החיים בדיוק מהיכן שנוח לו, ברור לו לגמרי ששום דבר לא יכול להפריע לו לנהל א

מעט תהפוכות עברו עלי במהלך הקריאה בספר הזה.

נתחיל מזה שכשהגעתי לאמצע הספר הרגשתי שהבנתי. הבנתי מה מנסים להגיד לי, וכיוון שברור היה לי שאני גם יודעת מה יעלה בגורל הגיבורים, יודעת שרק יהיה להם רע יותר, הרי שאין טעם להמשיך ולקרוא. בדומה לגורלן של החלטות רבות שאני מקבלת בשעת לילה מאוחרת, למחרת בבוקר המשכתי כמובן לקרוא בו. והתברר שלא כל כך ידעתי.

סוף הספר היה כבר סיפור אחר. שם הרגשתי שהוא קצת צו

סיפור נחמד, שנון ומשעשע. חוש הומור דק וחד מקנים ערך מוסף לסיפור.
הסיפור סובב סביב חייהם של לטינים קובנים גולים בארה"ב.
אם אתם אוהבים ספרים של סופרים לטיניים הספר הזה מאוד ידבר אליכם. אם אין לכם זיקה לספרות לטינית או לתרבות לטינית לא כל כך תתחברו.
<mark>טום וולף</mark> עיתונאי אמריקאי במקצועו יודע לעשות עבודות תחקיר מצויינות על הנושאים אותם הוא כותב.
לא לכל אחד, אבל שווה קריאה לאוהבי הספרות הלטינית.

חושבים על חופשה בארה"ב? אז תזרקו את המדריכים הצבעוניים לקניון הגדול, מפל ניאגרה ודיזנילאנד. במקומם, תקראו <mark>טום וולף</mark>.

יש סיפור שהאמריקאים מספרים על עצמם, והוא שמקור כוחם הוא בזה שהם שילוב בין אומות רבות. שכול אחת תורמת ממעלותיה לכור היתוך אחד ומפואר. מה אשר לתכונותיהם הפחות סימפטיות וליריבויות מארצות מוצאם: לפי הסיפור הסטנדרטי, את אלה משאירים מאחור, או שוכחים בערוב הימים.

נו, זה לא גם מה

לא משהו. ספר שאפשר לוותר עליו. מ<mark>טום וולף</mark> ציפיתי למשהו איכותי יותר. 568!! עמודים עם סגנון מוזר של כתיבה (כל מיני סימני פיסוק מוזרים, יותר מדי "אההההההההההההההה", חחחחחח, חיחיחיחיחי,ררררררררררררר, וכו') שדי מעצבנת אותי, לפחות. רק גיבור הספר נסטור, שרציתי בטובתו, שכנע אותי לצלוח את הספר עב הכרס הזה. העיר מיאמי מתוארת בספר עם כל הסטריאוטיפים - ראש עיר קובני שדואג רק לכבוד שלו, הקונפליקט של מפקד המשטרה

ספר אדיר. כתיבה עוצמתית. מבט נוקב וחודר רקמות של המתח החברתי והבינ-גזעי בחברה האמריקאית. השסע, הפחדים, השנאה והתהום שנמצאים בכל עיר בארה"ב, כמעט בכל קהילה ומדינה שם. לא מספיקים איתני הטבע שמצליפים בעם האמריקאי - והנה, בא הספר גדול-המידות הזה וחושף את השבר האדיר באומה ה"חזקה" בעולם. ערים ענקיות ומאות מיליוני בני-אדם שחיים בפחד מתמיד, בקיום מינימלי או אכזרי, בחוסר משמעות, ברעשים בלתי-פוסקים ובמלחמת

העוצמה הגברית - המתבטאת בכוח, רכוש, הפגנת כל אלה כדי להשיג עוד כוח ורכוש - את העוצמה הזאת חושף <mark>וולף</mark> בספר הזה באופן הכי בוטה שאפשר. <mark>וולף</mark> הוא סופר בעל אג'נדה, והוא משעבד את סיפורו - ואת גיבוריו - לאג'נדה שלו. הספר הזה עוסק בעיקר בגברים - הנשים המתלוות לסיפור בעיקר כדי להבליט את הגברים על ידי ניגוד או השלמה. הספר הוא רומן רחב יריעה - כמעט 700 עמודים - המתרחש בשנות השמונים של המאה הקודמת באטלנטה שבדרו

את הספר הזה קראתי לראשונה קצת אחרי שהוא תורגם לעברית - בסביבות 2002. אני זוכר שקראתי ביקורת ספרים שהללה אותו והחלטתי לקנות אותו. אם יש משהו שאני מצטער עליו זו העובדה שלא הייתי הראשון לפרסם עליו ביקורת באתר הזה, בהתחשב בכך שקראתי אותו לפני 15 שנה .העותק שברשותי כיום איננו אותו עותק של אז, הספר ההוא הושאל (טעות גדולה) ומעולם לא חזר. כמובן בשביל הביקורת הזו קראתי את הספר שוב - בהנאה רבה.

עוד לפני