“ככלל אני תמיד מעדיף לקרוא ספרות בדיונית על קריאת ביוגרפיות אבל השילוב בין בלזאק, אחד הסופרים האהובים עלי ואדם שהיה בעל אישיות ססגונית במיוחד, עם מי שחיבר את הביוגרפיה, שטפן צווייג, שהוא גם נמנה על הסופרים האהובים עלי ביותר, הכריע כאן לטובת הביוגרפיה של בלזאק. אז לאחר המתנה ממושכת על המדף הוירטואלי הגיע גם יומו של ספר זה, וכמה טוב שהגיע…

צווייג, שהעריץ את בלזאק עוד מנעוריו, עבד על הביוגרפיה הזו במשך כעשר שנים והתכוון להפוך אותה, כפי שכתב, "למגנום אופוס שלי". צווייג כידוע התאבד עם אשתו בעת גלותו בברזיל ולא הספיק לפרסם את הספר בימי חייו כיוון שכל החומרים והטיוטות שכבר כתב נשארו באירופה ובכספות בנקים שונים. את היצירה הכמעט גמורה השלים וערך ידידו ריכרד פרידנתל שגם כתב אחרית דבר מרגשת וכך הספר פורסם לראשונה בשנת 1946.

הביוגרפיה מתחילה, כדרכן של ביוגרפיות, בילדותו של בלזאק, שהיה בן להורים מהמעמד הזעיר-בורגני (והבורגני בהמשך). בלזאק היה ילד שמן ודחוי הן על ידי הוריו והן ע"י ילדי הפנימייה בה למד והסביבה בה שהה. ככל שזה נגע לבני משפחתו בלזאק סבל בעיקר מאימו שהייתה אישה קשה וחסכנית שהתעמרה בבנה ותמיד באה אליו בטענות כאלו ואחרות. בלזאק שנא את אמו כל ימי חייו אך לא יכול היה להינתק ממנה בשל היותו רדוף כל השנים ע״י נושים בשל חובות עצומים שליוו אותו כל חייו והיה זקוק לה כדי שתנהל את המו״מ עם הנושים השונים ועד הפיקוח על בניית ביתו המפואר לקראת סיום הספר. את רוב ימי ילדותו ונערותו בלזאק בילה בפנימייה וראה את בני משפחתו לעתים רחוקות (אולי למזלו הטוב...)

צווייג, שהוא אמן המחשבה הפסיכולוגית של האדם, מתאר בכשרון רב את אישיותו המורכבת של בלזאק עד כדי קיצוניות שהתבטאה במיוחד באובססיה שלו לכל מה שמריח אריסטוקרטיה ותואר אצולה. הוא לא חסך מעצמו דבר כדי להתלבש כאריסטוקרט ולהקיף עצמו בשכיות חמדה כדי להרגיש שייכות כלשהי לאותה אריסטוקרטיה שכה העריץ. אתן שתי דוגמאות ידועות לאובססיה זו:
עם החתימה בשמו האמיתי על ספרו הראשון(עד אז חתם בשמות בדויים), לא התאפק והוסיף את המילה ״דה״ בין שמו הפרטי לשם משפחתו, מילה שמסמלת כי האדם שנושא את השם בא מרקע של אצולה, מה שלא היה ולא נברא… זה לא הפריע לקהל הקוראים והמו"לים לקבל אותו בשם זה ומאז היה חתום על כל ספריו כ"אונורה דה בלזאק". בהמשך הקורא יגלה שהרבה דברים שבלזאק סיפר לסביבתו, בכתב ובע"פ לא היו ולא נבראו. הוא גם דאג שבכרכרה שלו יוטבע סמלה של משפחת אצולה צרפתית ידועה שבלזאק טען שהוא נצר למשפחה זו, מה שכמובן התגלה כבדותא גמורה.

הביוגרפיה יורדת לעומקו של פרויקט חייו של בלזאק שכונה על ידו בשם ״הקומדיה האנושית״, שהוא שם כולל לכל ספריו שייכתבו ממועד מתן אותה כותרת וניתן כפרפרזה ל״קומדיה האלוהית״ של דנטה. בלזאק מסביר כי בדומה לדנטה שתיאר את האנושות במונחים תיאוקרטיים, כך הוא בלזאק מתכוון לתאר את אירופה של המאה ה-19 במונחים סוציולוגיים באמצעות עשרות ספרים אותם הוא מתכוון לכתוב לפי הנושאים השונים המרכיבים את החברה.

צווייג לא מפסיק להתפעל מהמפעל הספרותי העצום שלקח על עצמו בלזק ואותו הצליח לממש בחלקו הגדול על אף אורח חייו שאילץ אותו להיות תמיד צעד אחד לפני נושיו הכספיים והלחצים העצומים בהם עמד כתוצאה מכך. צוויג מכנה אותו פעמים רבות "גאון" אך גם יודע לעמוד על נקודות החולשה שלו, לאפיין אותן וכן לעשות הבחנה בין ספריו הגדולים, לבינונים וגם לאלו הנחותים, והיו גם כאלו... אגב "ספרים נחותים", התברר שבתחילת דרכו הספרותית כתב כ- 70 ספרים עליהם חתם בשמות בדויים (פסבדונים). אלו היו ספרים באיכות אומנותית נמוכה שנכתבו רק כדי לממן את חייו ואת הוצאותיו שתמיד היו גדולות מהכנסותיו.

לאורך כל הביוגרפיה צווייג מזכיר את ספריו השונים של בלזאק, בין השאר כדי להראות כמה מהביוגרפיה האישית של בלזאק מוטמעת בהם.

צווייג שם דגש מיוחד על קשריו של בלזאק עם הנשים בחייו ובעיקר עם אלו שהשפיעו עליו במיוחד כאשר מה שמשותף לרובן הוא הרצון האובססיבי של בלזאק למצוא אישה עשירה ואריסטוקרטית שתגאל אותו מחובותיו ותעניק לו את הכבוד ואת השקט לכתוב ללא הפרעה בנוחות ובלי דאגות. כדי להמחיש את מערכת היחסים בין בלזאק לבין הנשים שבחייו צווייג מצטט פעמים רבות מההתכתביות ביניהם וכאשר הוא מוצא סתירות או דברים שאינםם נראים לו מהימנים, בעיקר בכיוונו של בלזאק, הוא גם מצביע עליהם ובמיע את דעתו.

לאורך כל הספר יש סיפורים על בלזאק שחלקם נקראים כאילו מעולם הדמיון ומצאתי עצמי ממלמל לא פעם ״לא יכול להיות שזה אמיתי״כיוון שסיפור חייו של בלזאק כל כך מורכב, קיצוני וייחודי עד כי התחושה היא שאתה קורא בדיון ולא ביוגרפיה…

אחד המוטיבים שצווייג חוזר עליהם ומדגיש הוא הניגוד הבולט בין בלזאק האמן שחושב וכותב באופן רציונלי, שמקדיש לאומנותו כ- 14 שעות ביום, אינו מתפשר עליה ורב עם כל העולם ואשתו עד שספר פרי עטו ייצא בדיוק כפי שהתכוון,לבין בלזאק האדם שחי על גחמות ופנטזיות שקשורות בעיקר בעסקים ונשים, מבזבז הון תועפות על שטויות ותמיד, אבל תמיד נופל בפח וצובר כמובן עוד חובות וכך זה נמשך עד אין קץ, משל היה סיזיפוס...

לסיכום, מדובר בביוגרפיה בלתי נשכחת שאני משוכנע שתהדהד זמן רב בראשי ובראשן שאלת השאלות: היכן האיש הזה מצא זמן לחיות את חייו באופן שצווייג תיאר ואיך הצליח להוציא תחת ידיו מפעל ספרותי כה כביר במה שנראה כדבר בלתי אפשרי עבור כל בן תמותה אחר גם ללא מערכת הלחצים בה עמד בלזאק. כנראה שהתשובה טמונה במילה אחת: "גאון" שזה התואר שצווייג כינה אותו ולפניו ויקטור הוגו בהספד שהקריא בהלוויתו.

אין לי ספק שהשילוב בין בלזאק, האמן והאדם, לבין שטפן צווייג, הסופר והמעריץ, שנתן לנו את האוצר הזה במתנה, הוא שילוב מנצח.”

“ביוגרפיה מהפנטת על בלזאק שנכתבה בידי מעריץ מושבע שלו, שטפן צווייג. 380ע"מ.
גם את צווייג וגם את בלזאק אין צורך להציג, צווייג העריץ את בלזאק ולכן תארתי לעצמי שכתיבת ביוגרפיה של צווייג עליו תהיה מרתקת, מעמיקה ומושקעת.

יצירה זו של צווייג היא יצירתו האחרונה עליה שקד מעל 10 שנים, היא יצאה לאור לראשונה שנה לאחר מותו.
העורך ריכרד פרידנתל ידידו של צווייג קיבל את כתב היד מידי יורשיו של צווייג לאחר מותו. צווייג התכוון להפוך ביוגרפיה זו ליצירה השאפתנית ביותר שלו.
היצירה אמורה הייתה לסכם את כל התנסויותיו וחוויותיו של צווייג כמחבר ואת כל שלימדוהו החיים. מאז נעוריו בוינה הרבה צווייג להתעניין ביצירתו של בלזאק.
פרידנתל טוען שלמעשה החומר לביוגרפיה היה מלא ומוכן, אך צווייג לא הספיק לערוך אותו ולא הצליח להביא חומרים רבים שהשאיר באנגליה כשנסע לאמריקה.
פרידנתל קיבץ את כל החומרים וערך אותם לספר.

צווייג אמנם העריץ את בלזאק, אך הוא לא עיגל פינות ולא חסך בביקורת על אורך חייו ואופיו. צווייג כתב מילים חמות מאוד על היצירות עור היחמור, אשליות אבודות, הדודן פונס והדודנית בט. את שני האחרונים רואה צווייג כפיסגת יצירתו, הם גם היו הרומנים האחרונים שכתב ובהם ריכז את כל נסיונו.

למעשה מלבד כתיבת רומנים כשרונית וגאונית כל שאר הדברים בחייו של בלזאק היו די קטסטרופיים.
הוא היה נהנתן, פזרן, חסר חוש עסקי, לא לומד מטעויות. הוא היה מונע מייצר הבזבזנות שלו וכל חייו ניסה למצוא לו אישה בעלת הון רב ומעמד גבוה.
בלזאק בא ממעמד איכרים נמוך, וכל חייו שאף לשדרג את מעמדו. הוא הוסיף בצורה לא חוקית את המילה "דה" באונורה דה בלזאק, כדי לתת לעצמו מעמד אצולה שבעצם לא היה לו.

בלזאק היה סופר פורה בצורה יוצאת דופן וזאת בזכות משמעת עבודה רצחנית שכפה על עצמו הרבה בגלל שנאבק בעוני ובנושים רבים כל חייו.
הוא היה עובד יום יום 16-18 שעות ברציפות במשך שנים רבות, דבר שהביא לבסוף למותו בטרם עת.

צווייג אשף הרומן הפסיכולוגי והרגשי מראה מלוא יכולתיו כשהוא מתאר את היחסים האישיים של בלזאק עם נשותיו לאורך כל חייו. בטכסטים אלו אנו נחשפים לגדולתו של צווייג במלואה.

מרתק ומומלץ.”

“ביוגרפיה מענגת, כשסופר כותב על סופר שהוא האלטר אגו שלו אנחנו מקבלים הרבה יותר מתיאור.”