ראשית, נתבונן בכריכת הספר: רקע אפור, חלק, אין לעין במה להיאחז מלבד בכיתוב שעליה. תופסת את העין הכותרת באותיות אדומות כדם: "חשכה נראית". ביטוי מוזר, לא כן? אוקסימורון- ביטוי הסותר את עצמו. כיצד יכולה החשכה להיות נראית? האם בדיכאון כל מה שרואים הוא חשכה? האם מתכוון ויליאם סטיירון לומר שהחולים בדיכאון חיים בחשכה, ובספרו זה הוא רוצה לגרום לחשכה זו להיות נראית גם למי שאינו חי בה? אנו ממשיכים לכותרת המשנה הכתובה ממש במרכז הכריכה: "זיכרון של שיגעון". זיכרון ושיגעון- שתי מילים באותו המשקל, מייצגות שתיהן את התהליכים המורכבים והנסתרים של התודעה. מי ידע מה מתרחש במוחו של האדם בעת שזיכרון חדש נרשם בו, מה מתרחש במוחו של אדם כשהוא מאבד את שפיות דעתו? זהו ספר זכרונותיו של מי שהיה "שם"- במעמקי היאוש, בתהומות הדיכאון. הוא מתאר את הצלילה האנכית מטה ואת הטיפוס הסיזיפי מעלה. במובן זה זהו "זיכרון של שיגעון". קראתי את הספר הזה כהכנה לקראת הכשרה מעשית במחלקה פסיכיאטרית. זה ספר חובה בעיני לכל מי שמתכנן עבודה עם נפגעי נפש. לא שעכשיו אני יודעת בדיוק איך זה להיות בדיכאון, אבל נדמה לי שיש לי כיוון. החשכה הפכה, עבורי, לקצת יותר נראית.

"הספר האדום הקטן של התלמידים בא לפקוח את עיניכם לראות את המזימה הנרקמת סביבכם, ולעורר אתכם למשימה הגדולה של מאבק על מעמדכם כשותפים שווי זכויות במערכת החינוך" מה באמת לומדים ילדים בבית הספר? לא חשבון, לא ספרות ולא היסטוריה. הם לומדים להיות אזרחים ציתנים, משמרי הסדר החברתי הקיים. את זאת ועוד מלמד אותנו הספר הקטן אך החשוב הזה. הוא יצא ב-1969 בקופנהגן ותורגם לעבריתע"י יעקב לורך בשנת 1979, והוא רלוונטי היום יותר מתמיד. הספר אינו מיועד לאנשי האקדמיה או לאנשי החינוך, על אף שהם ימצאו אותו מעניין ומעשיר ואולי אף ישנו את דרכיהם בעקבות הקריאה בו, כמוני. הספר נכתב אל בני הנוער, הלכודים במערכת החינוק (כן, זו לא טעות- חינוק) ומספר להם בגובה העיניים, לא בהתייפיפות ולא בהתנשאות, מה עושה להם בית הספר. "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות" כתב מרטין בובר, "וזו מאבדת וחוזרת ומאבדת". על פי הספר האדום הקטן של התלמידים, האנושות מאבדת את הסיכוי הנצחי לאושר באופן אקטיבי על ידי דיכוי רוח החירות, היצירתיות ושאיפת הדעת של בני הנוער- בבית הספר.

כמו ספרי מדע בדיוני רבים מסוף המאה העשרים גם "שמיים לוהטים בחצות" מתאר שואה סביבתית שהופכת את החיים על פני כדור הארץ לבלתי אפשריים. אפקט החממה ממשיך במלוא עוזו, הרכב האטמוספירה משתנה והופך לבלתי אפשרי לנשימה. הערכות מדברות על כך שבתוך ארבעה עד חמישה דורות לא יהיה האוויר על הארץ ראוי לנשימה. הבהרה: "הפלנטה איננה מה שנתון בסכנה... לא צריך להציל את הפלנטה. אנשים מדקלמים את השטות הזאת לגבי הצלתה של הפלנטה מזה זמן רב... הפלנטה תהיה בסדר גמור. אבל אנחנו נמצאים בצרות. השאלה היא אינה כיצד נציל את הפלנטה אלא כיצד נציל את עצמנו. הארץ תתקיים בשלווה עם חמצן או בלעדיו. אבל אנחנו נמות." מנקודת מוצא זו מגיעה האנושות לשני פתרונות אפשריים: הגירה לעולמות לווין מלאכותיים והתיישבות על המאדים והירח, או שינוי גנטי מלאכותי של המין האנושי כך שיוכל להתמודד עם הרכבה החדש של האטמוספירה. במילים אחרות- לשנות את המין האנושי ולהישאר על כדור הארץ או להישאר בצורתנו הנוכחית מחוצה לו. הגישה המהפכנית שמוצגת בספר לבעיה הסביבתית מייצגת באופן מובהק את האמונה המודרנית במדע כמי שאמור לפתור את כל בעיותנו. המדען הוא מעין שליח אלוהים מודרני שאמור להציל אותנו מפני עצמנו. עוד אפוקליפסה המוצגת בספר היא נצחונו המוחלט של הקפיטליזם. העולם בספר שייך לשני תאגידי ענק יפניים, המחזיקים בידיהם בכל התעשיה והידע שבעולם. גם המחקר המדעי מתרחש במסגרת התאגידים, מה שהופך את המירוץ למציאת דרך הצלה למין האנושי למאבק כלכלי ביניהם- מי שיהיה לו מונופול על הפטנט לשינוי גנטי של האדם ירוויח הון ושליטה. למדינות אין כל תפקיד במשחק הזה, מלבד למעצמת העל הישראלית (!), שמתפקדת למעשה כתאגיד כלכלי שלישי. מעמדו של האדם הבודד בעולם זה הנשלט על ידי תאגידים רעוע במיוחד: קארפנטר, אחת הדמויות הראשיות, מפוטר מאחד התאגידים וכעת הוא משול למת. אין לו שום אפשרות למצוא עבודה בתאגיד ממנו נזרק או בתאגיד השני, והוא נאלץ לנקוט באמצעי קיצון שרק אדם שאין לו מה להפסיד ישתמש בו. שתי הערות בשולי הביקורת: 1. הספר חידד לי תחושה קשה שיש לי בזמן האחרון כלפי יחסם של סופרי מדע בדיוני רבים, וסילברברג בראשם, לנשים. דמויות הנשים בספר מגוחכות, עלובות, הן מוצגות כטיפשות ומונעות על ידי דחפים ולא על ידי היגיון. הן מושכות את הגברים בסיפור להרס עצמי באמצעות המיניות הבולטת שלהן: "הן נשים כשרוניות ביותר מבחינה מינית," אומר קארפנטר לידידו, "ואנחנו הנודדים, העוברים ממקום למקום ומחפשים נחמה פגיעים במיוחד לקסם שפועם מבין רגליהן, אבל הראש שלהן מלא בהמון חרא טיפשי... הן לא מסוגלות לחשוב כהלכה: הן סתם מאמינות לכל זבל היסטרי בסגנון השמיים-נופלים-על-הראש שמסתובב לידן, והן יוצאות לצרוח ולהפגין ומנסות לשנות את העולם בחמש דרכים שונות בבת אחת שיש ביניהן סתירות פנימיות." היחס המבזה הזה לנשים מוריד מאוד מערכו של הספר והיה אחד השיקולים המרכזיים שלי לתת לו רק ארבעה כוכבים ולא חמישה. 2. נחמד שישראל הופכת למעצמת על בעולם העומד על פי תהום שמתואר בספר. ועל כך נאמר- צוחק מי שצוחק אחרון, אבל באמת אחרון.

כמו ספרי מדע בדיוני רבים מסוף המאה העשרים גם "שמיים לוהטים בחצות" מתאר שואה סביבתית שהופכת את החיים על פני כדור הארץ לבלתי אפשריים. אפקט החממה ממשיך במלוא עוזו, הרכב האטמוספירה משתנה והופך לבלתי אפשרי לנשימה. הערכות מדברות על כך שבתוך ארבעה עד חמישה דורות לא יהיה האוויר על הארץ ראוי לנשימה. הבהרה: "הפלנטה איננה מה שנתון בסכנה... לא צריך להציל את הפלנטה. אנשים מדקלמים את השטות הזאת לגבי הצלתה של הפלנטה מזה זמן רב... הפלנטה תהיה בסדר גמור. אבל אנחנו נמצאים בצרות. השאלה היא אינה כיצד נציל את הפלנטה אלא כיצד נציל את עצמנו. הארץ תתקיים בשלווה עם חמצן או בלעדיו. אבל אנחנו נמות." מנקודת מוצא זו מגיעה האנושות לשני פתרונות אפשריים: הגירה לעולמות לווין מלאכותיים והתיישבות על המאדים והירח, או שינוי גנטי מלאכותי של המין האנושי כך שיוכל להתמודד עם הרכבה החדש של האטמוספירה. במילים אחרות- לשנות את המין האנושי ולהישאר על כדור הארץ או להישאר בצורתנו הנוכחית מחוצה לו. הגישה המהפכנית שמוצגת בספר לבעיה הסביבתית מייצגת באופן מובהק את האמונה המודרנית במדע כמי שאמור לפתור את כל בעיותנו. המדען הוא מעין שליח אלוהים מודרני שאמור להציל אותנו מפני עצמנו. עוד אפוקליפסה המוצגת בספר היא נצחונו המוחלט של הקפיטליזם. העולם בספר שייך לשני תאגידי ענק יפניים, המחזיקים בידיהם בכל התעשיה והידע שבעולם. גם המחקר המדעי מתרחש במסגרת התאגידים, מה שהופך את המירוץ למציאת דרך הצלה למין האנושי למאבק כלכלי ביניהם- מי שיהיה לו מונופול על הפטנט לשינוי גנטי של האדם ירוויח הון ושליטה. למדינות אין כל תפקיד במשחק הזה, מלבד למעצמת העל הישראלית (!), שמתפקדת למעשה כתאגיד כלכלי שלישי. מעמדו של האדם הבודד בעולם זה הנשלט על ידי תאגידים רעוע במיוחד: קארפנטר, אחת הדמויות הראשיות, מפוטר מאחד התאגידים וכעת הוא משול למת. אין לו שום אפשרות למצוא עבודה בתאגיד ממנו נזרק או בתאגיד השני, והוא נאלץ לנקוט באמצעי קיצון שרק אדם שאין לו מה להפסיד ישתמש בו. שתי הערות בשולי הביקורת: 1. הספר חידד לי תחושה קשה שיש לי בזמן האחרון כלפי יחסם של סופרי מדע בדיוני רבים, וסילברברג בראשם, לנשים. דמויות הנשים בספר מגוחכות, עלובות, הן מוצגות כטיפשות ומונעות על ידי דחפים ולא על ידי היגיון. הן מושכות את הגברים בסיפור להרס עצמי באמצעות המיניות הבולטת שלהן: "הן נשים כשרוניות ביותר מבחינה מינית," אומר קארפנטר לידידו, "ואנחנו הנודדים, העוברים ממקום למקום ומחפשים נחמה פגיעים במיוחד לקסם שפועם מבין רגליהן, אבל הראש שלהן מלא בהמון חרא טיפשי... הן לא מסוגלות לחשוב כהלכה: הן סתם מאמינות לכל זבל היסטרי בסגנון השמיים-נופלים-על-הראש שמסתובב לידן, והן יוצאות לצרוח ולהפגין ומנסות לשנות את העולם בחמש דרכים שונות בבת אחת שיש ביניהן סתירות פנימיות." היחס המבזה הזה לנשים מוריד מאוד מערכו של הספר והיה אחד השיקולים המרכזיים שלי לתת לו רק ארבעה כוכבים ולא חמישה. 2. נחמד שישראל הופכת למעצמת על בעולם העומד על פי תהום שמתואר בספר. ועל כך נאמר- צוחק מי שצוחק אחרון, אבל באמת אחרון.

עובדה קשה לעיכול היא, שהעולם כפי שאנו מכירים אותו הינו אשליה. כל מה שנתפש בחושינו אינו "הדברים כפי שהם", אלא הפירוש שמערכת העצבים המרכזית שלנו (המוח) נותנת לשינויים בסביבתנו הפיזית. מערכת הראייה, למשל, היא מערכת מורכבת מאוד שתופסת כמעט רבע ממוחנו ותפקידה הוא לתרגם אורכי גל לאשליה פנימית של תפישה חזותית. מערכת התחושה הטקטילית ("חוש המישוש" בשפת ילדי הגן) מתרגמת אנרגיה של לחץ המופעל על שטח עורנו לאשליות של "מחוספס", "חלק" או "כואב". היכולת שלנו לתפוש את האשליה הזו כמציאות מושתתת על העובדה שרוב האנשים סביבנו שותפים לאותה אשליה. אך מה קורה כשמוחו של אדם אינו יוצר עבורו את האשליה באופן שבה היא נוצרת אצל כולנו? הוא חש, כדבריה של טמפל גרנידין המצוטטת בספר, כ"אנתרופולוג על המאדים"- אורח בעולם בלתי מוכר הפועל על פי חוקים אחרים מאלה שהוא מסוגל לתפוש. האנתרופולוגים בספר אינם רק האנשים המתוארים בו, אלא גם הקוראים. בקריאה בספר אנו הופכים ל"אנתרופולוגים" על המאדים שבו חיים אנשים אלה. הם מזמינים את סאקס, ודרכו אותנו, קוראיו, לתור את עולמם הזר והמוזר. הם מזמינים אותנו לדמיין את המציאות מבעד לעיניהם. איך זה להיות אוטיסט? איך מרגיש אדם שמאבד את היכולת לחוות צבע? מה קורה לעיוור שמאור עיניו מוחזר לו לאחר שנים רבות של עיוורון? סאקס מתאר אנשים, לא תופעות. האנשים בספרו אינם רק דוגמה למוזרות שהם מציגים אלא בני אדם שלמים עם רגשות, מחשבות, זכרונות ותכניות לעתיד. ראיה הומניסטית זו אינה חיזיון נפוץ בחקר המוח, שמנסה להפוך את המוח למחשב ואותנו, בעלי המוח, לרובוטים. סאקס מצטט את האמרה המיוחסת לויליאם אוסלר "אל תשאלו איזו מחלה יש לאיש, אלא לאיזה איש יש את המחלה" ופועל לאורה. התרגום של "אנתרופולוג על המאדים" מוצלח יותר משל ספרים אחרים מהז'אנר, בכך שאינו ממציא תרגום למונחים מקצועיים אלא משתמש במונחים הלטיניים כפי שהם. בספרי מדע פופולרי אחרים מתחום הנוירולוגיה יש למתרגמים נטיה להפוך את האונה הטמפורלית לאונת הצדע, את הגרעינים הבזאליים ל"חרצוב הבסיסי" וכדומה. זוהי נקודת חוזק גדולה של הספר בעיני. לסיכום- מרתק ומעשיר. לכל מי שמתעניין באנשים, מבפנים ומבחוץ.

"...יתכן שזאת הפעם הראשונה שנכתב סיפור על רקע קיבוצי ממש, שהקיבוץ בו אינו תפאורה... שבו הועלתה יריעה כזאת של חיים קיבוציים מתוך התבוננות מרוכזת ומכוונת... ואין לי ספק שהקורא יקבל סיפור זה לא כסיפור על גורל משפחה אחת, שבמקרה זימנו אותה האלים לקיבוץ, כי אם כיריעת הקיבוץ..." כה כתב ברל כצנלסון על "מעגלות", שיצא לאור בשנת 1945 ועורר ביקורת רבה על שהציג את פגמיה וחולייה של החברה הקיבוצית. בספר מתוארות קורותיהם של חנקה ומנחמקה, חלוצים בני העליה השלישית וחברי משק קיבוצי גדול בעמק יזרעאל, ככל הנראה עין חרוד למרות שהשם אינו מופיע בפירוש. חנקה ומנחמקה הם אנשים פשוטים, לא מראשי המשק, לא מדברים גבוהות, לא זוכים להערכה מרובה בקרב החברים. החברה הקיבוצית נראית דרך עיניהם של מנחמקה וחנקה כקנאית, קטנונית, מפלה ואטומת לב. בתקופה בה יצא הספר לאור לא היה מקובל כבימינו אנו לתאר את הקיבוץ באור שלילי, והספר עורר שערוריה ודיון ציבורי ער. לשאלה "מדוע כתבת את מעגלות?" שנשאל ע"י תלמיד בית ספר במכתב ענה מלץ: "רציתי להזכיר, בעיקר לאנשי הקבוצה עצמם, כי העיקר- תמיד ובכל מקום- גם במשטר של קבוצה שהוא משטר של שוויון וצדק, העיקר הוא האדם והראיה לנפשו, למצוקתו, לבדידותו ולסבלו." מלץ אינו כותב על מנת להכפיש את הקיבוץ, לטעון נגדו מבחוץ, בהתרסה, כפי שנוהגים יוצרים רבים לעשות כיום, אלא מתוך הקיבוץ הוא כותב, ואל חבריו. דרך דמויותיהם של חנקה ומנחמקה השואלים את עצמם חזור ושאול "למה?" כשהם נתקלים באטימות, בהתנשאות וברשעות הוא מציב מראה לחברה חיה, מפציר בה להיטיב את דרכיה משום שהרעיון עצמו טוב. כדבריו של מר שנברג, אביו של אחד החברים הבא לחיות בקיבוץ בזקנתו: "אתם כאן ביטלתם את הממון, את הרדיפה אחרי הממון- ויתכן שכאן יזכרו שוב האנשים בפלא. בפלא שבתינוק, שבעץ, שבפרח. ויהיו אז האנשים אחרים. יהיו אולי יותר טובים."