ביקורת ספרותית על היומן מאת ניקולס ספארקס
בזבוז של זמן

---

כשאנשים רבים שומעים על עבודתי עם חולי אלצהיימר, הם שואלים אותי: "כבר קראת את 'היומן'?" מהיום אוכל לענות להם "כן, אבל מה הקשר?", שכן אין שום קשר בין הרומן הרומנטי הראשון שכתב ניקולאס ספארקס לבין המחלה האיומה הזו.
הספר מתחלק לשני חלקים שווים באורכם אך שונים לחלוטין במהותם, בקו העלילה שלהם ובמידת האמינות שלהם. החלק הראשון מספר על אלי ונוח, הנפגשים לאחר 14 שנות פרידה ונופלים זה לזרועותיה של זו כמקובל בז'אנר. אמנם היא מאורסת לעורך דין מצליח שאוהב אותה מאוד, אך יומיים בחיק אהובה מגיל 15 משכנעים אותה ש"העיקר זה הרומנטיקה", שוב, כמקובל בז'אנר.
בחלק השני אלי ונוח גרים בבית אבות מפואר למדי, ואלי חולה באלצהיימר, או ליתר דיוק, במה שניקולאס ספארקס חושב שהוא אלצהיימר. נוח מקריא לה מדי יום את החלק הראשון של הספר, והיא כמובן לא מזהה שמדובר בה ובו או שהם נשואים. לפעמים היא שואלת: "שמעתי את הסיפור הזה פעם?", לפעמים היא מתאהבת בנוח מחדש. הרופאים והאחיות יודעים מצוין שככה לא נראית מחלת אלצהיימר, ואומרים לנוח/ ספארקס: "אף פעם לא ראינו דבר כזה, אין לה אלצהיימר". והם צודקים.
כי אלצהיימר לא נראה כך. תאמינו לי, אני יודעת. במחלת אלצהיימר הדבר הראשון שאובד הוא הזיכרון לטווח הקצר והבינוני. זכרונות מהעבר הרחוק נשמרים עד שלבים מתקדמים למדי. אישה שכבר לא מזהה את בעלה שנמצא איתה כל יום בדרך כלל לא תהיה מסוגלת לדבר, ללכת ולשלוט בצרכיה. כמו כן, חולי אלצהיימר על פי רוב אינם מודעים למצבם. הם לא יגידו לעולם משפט כמו: "אני פוחדת שעוד פעם אשכח אותך.". חולת אלצהיימר אמיתית לא תצליח לקשר בין האיש הנחמד שמקריא לה סיפורים כל יום למי שמניח לה פתקי שירה מתחת לכר.
מה הטעם בתיאור של מחלת האלצהיימר באופן כל כך לא אמין? ספארקס יודע מצוין שלא כך נראה אלצהיימר. הוא מתייחס לכך פעמים רבות. האם זה כדי לתת תקווה למשפחות החולים? לא נראה לי. לדעתי הוא פשוט לא העז לתאר את השפעת המחלה כפי שהיא באמת. זה לא היה יוצא רומנטי כפי שהוא רצה. חבל. זה היה יכול להפוך את הרומן הבינוני ומטה הזה לספר טוב באמת.

» ביקורות נוספות של שירה
» ביקורות נוספות על היומן