“כמו ספרי מדע בדיוני רבים מסוף המאה העשרים גם "שמיים לוהטים בחצות" מתאר שואה סביבתית שהופכת את החיים על פני כדור הארץ לבלתי אפשריים. אפקט החממה ממשיך במלוא עוזו, הרכב האטמוספירה משתנה והופך לבלתי אפשרי לנשימה. הערכות מדברות על כך שבתוך ארבעה עד חמישה דורות לא יהיה האוויר על הארץ ראוי לנשימה. הבהרה: "הפלנטה איננה מה שנתון בסכנה... לא צריך להציל את הפלנטה. אנשים מדקלמים את השטות הזאת לגבי הצלתה של הפלנטה מזה זמן רב... הפלנטה תהיה בסדר גמור. אבל אנחנו נמצאים בצרות. השאלה היא אינה כיצד נציל את הפלנטה אלא כיצד נציל את עצמנו. הארץ תתקיים בשלווה עם חמצן או בלעדיו. אבל אנחנו נמות." מנקודת מוצא זו מגיעה האנושות לשני פתרונות אפשריים: הגירה לעולמות לווין מלאכותיים והתיישבות על המאדים והירח, או שינוי גנטי מלאכותי של המין האנושי כך שיוכל להתמודד עם הרכבה החדש של האטמוספירה. במילים אחרות- לשנות את המין האנושי ולהישאר על כדור הארץ או להישאר בצורתנו הנוכחית מחוצה לו. הגישה המהפכנית שמוצגת בספר לבעיה הסביבתית מייצגת באופן מובהק את האמונה המודרנית במדע כמי שאמור לפתור את כל בעיותנו. המדען הוא מעין שליח אלוהים מודרני שאמור להציל אותנו מפני עצמנו.
עוד אפוקליפסה המוצגת בספר היא נצחונו המוחלט של הקפיטליזם. העולם בספר שייך לשני תאגידי ענק יפניים, המחזיקים בידיהם בכל התעשיה והידע שבעולם. גם המחקר המדעי מתרחש במסגרת התאגידים, מה שהופך את המירוץ למציאת דרך הצלה למין האנושי למאבק כלכלי ביניהם- מי שיהיה לו מונופול על הפטנט לשינוי גנטי של האדם ירוויח הון ושליטה. למדינות אין כל תפקיד במשחק הזה, מלבד למעצמת העל הישראלית (!), שמתפקדת למעשה כתאגיד כלכלי שלישי. מעמדו של האדם הבודד בעולם זה הנשלט על ידי תאגידים רעוע במיוחד: קארפנטר, אחת הדמויות הראשיות, מפוטר מאחד התאגידים וכעת הוא משול למת. אין לו שום אפשרות למצוא עבודה בתאגיד ממנו נזרק או בתאגיד השני, והוא נאלץ לנקוט באמצעי קיצון שרק אדם שאין לו מה להפסיד ישתמש בו.
שתי הערות בשולי הביקורת:
1. הספר חידד לי תחושה קשה שיש לי בזמן האחרון כלפי יחסם של סופרי מדע בדיוני רבים, וסילברברג בראשם, לנשים. דמויות הנשים בספר מגוחכות, עלובות, הן מוצגות כטיפשות ומונעות על ידי דחפים ולא על ידי היגיון. הן מושכות את הגברים בסיפור להרס עצמי באמצעות המיניות הבולטת שלהן: "הן נשים כשרוניות ביותר מבחינה מינית," אומר קארפנטר לידידו, "ואנחנו הנודדים, העוברים ממקום למקום ומחפשים נחמה פגיעים במיוחד לקסם שפועם מבין רגליהן, אבל הראש שלהן מלא בהמון חרא טיפשי... הן לא מסוגלות לחשוב כהלכה: הן סתם מאמינות לכל זבל היסטרי בסגנון השמיים-נופלים-על-הראש שמסתובב לידן, והן יוצאות לצרוח ולהפגין ומנסות לשנות את העולם בחמש דרכים שונות בבת אחת שיש ביניהן סתירות פנימיות." היחס המבזה הזה לנשים מוריד מאוד מערכו של הספר והיה אחד השיקולים המרכזיים שלי לתת לו רק ארבעה כוכבים ולא חמישה.
2. נחמד שישראל הופכת למעצמת על בעולם העומד על פי תהום שמתואר בספר. ועל כך נאמר- צוחק מי שצוחק אחרון, אבל באמת אחרון.”