ביקורת ספרותית על אנתרופולוג על המאדים - שבעה סיפורים פרדוקסליים מאת אוליבר סאקס
ספר טוב

---

עובדה קשה לעיכול היא, שהעולם כפי שאנו מכירים אותו הינו אשליה. כל מה שנתפש בחושינו אינו "הדברים כפי שהם", אלא הפירוש שמערכת העצבים המרכזית שלנו (המוח) נותנת לשינויים בסביבתנו הפיזית. מערכת הראייה, למשל, היא מערכת מורכבת מאוד שתופסת כמעט רבע ממוחנו ותפקידה הוא לתרגם אורכי גל לאשליה פנימית של תפישה חזותית. מערכת התחושה הטקטילית ("חוש המישוש" בשפת ילדי הגן) מתרגמת אנרגיה של לחץ המופעל על שטח עורנו לאשליות של "מחוספס", "חלק" או "כואב".
היכולת שלנו לתפוש את האשליה הזו כמציאות מושתתת על העובדה שרוב האנשים סביבנו שותפים לאותה אשליה. אך מה קורה כשמוחו של אדם אינו יוצר עבורו את האשליה באופן שבה היא נוצרת אצל כולנו? הוא חש, כדבריה של טמפל גרנידין המצוטטת בספר, כ"אנתרופולוג על המאדים"- אורח בעולם בלתי מוכר הפועל על פי חוקים אחרים מאלה שהוא מסוגל לתפוש.
האנתרופולוגים בספר אינם רק האנשים המתוארים בו, אלא גם הקוראים. בקריאה בספר אנו הופכים ל"אנתרופולוגים" על המאדים שבו חיים אנשים אלה. הם מזמינים את סאקס, ודרכו אותנו, קוראיו, לתור את עולמם הזר והמוזר. הם מזמינים אותנו לדמיין את המציאות מבעד לעיניהם. איך זה להיות אוטיסט? איך מרגיש אדם שמאבד את היכולת לחוות צבע? מה קורה לעיוור שמאור עיניו מוחזר לו לאחר שנים רבות של עיוורון?
סאקס מתאר אנשים, לא תופעות. האנשים בספרו אינם רק דוגמה למוזרות שהם מציגים אלא בני אדם שלמים עם רגשות, מחשבות, זכרונות ותכניות לעתיד. ראיה הומניסטית זו אינה חיזיון נפוץ בחקר המוח, שמנסה להפוך את המוח למחשב ואותנו, בעלי המוח, לרובוטים. סאקס מצטט את האמרה המיוחסת לויליאם אוסלר "אל תשאלו איזו מחלה יש לאיש, אלא לאיזה איש יש את המחלה" ופועל לאורה.
התרגום של "אנתרופולוג על המאדים" מוצלח יותר משל ספרים אחרים מהז'אנר, בכך שאינו ממציא תרגום למונחים מקצועיים אלא משתמש במונחים הלטיניים כפי שהם. בספרי מדע פופולרי אחרים מתחום הנוירולוגיה יש למתרגמים נטיה להפוך את האונה הטמפורלית לאונת הצדע, את הגרעינים הבזאליים ל"חרצוב הבסיסי" וכדומה. זוהי נקודת חוזק גדולה של הספר בעיני.
לסיכום- מרתק ומעשיר. לכל מי שמתעניין באנשים, מבפנים ומבחוץ.

» ביקורות נוספות של שירה
» ביקורות נוספות על אנתרופולוג על המאדים - שבעה סיפורים פרדוקסליים