ביקורת ספרותית על צפרדי וקרפד יום יום מאת ארנולד לובל
ספר מעולה

---

הייתי מתה להיות צפרדי אבל אני קרפד.
הייתי רוצה להיות גבוהה, ירוקה, טובת מזג ושלווה, שלמה עם עצמי ועם החיים.
אבל אני גוצה, חסרת צבע עצלה ועצבנית, רגישה מדי לדעת הזולת, ילדותית וקפריזית-
אם כי כל זה יכול להתגמד כשיש לי חבר צפרדי שאוהב אותי.

ולעניין- אני כל כך אוהבת את סדרת הספרים על צפרדי וקרפד, שנכנסו איכשהו להגדרה הקצת מצמצמת של ספרי ראשית קריאה ובעיני הם בדיוק מה שספרי ילדים אמורים להיות (ולא רק ספרי ילדים, ובעצם, לא רק ספרים)- חכמים, מצחיקים ומעוררי הזדהות.
וממש משמח שאני לא לבד. גם הילדים שלי אוהבים את צפרדי וקרפד.
הבן שלי אוהב אותם כי הם מצחיקים אותו והוא אוהב סיפורים מצחיקים
הבת שלי אוהבת אותם כי הם נוגעים לליבה והיא אוהבת סיפורים נוגעים ללב.

ויש לי אנקדוטה שקשורה לספר הספצפי הזה, לחג הפסח ולנסיון החתרני שלי להחזיר לכותרות את פינת 'מפי הטף' העתיקה (ולא במובן של "יו, תראו איזה חמודים" אלא במובן של "רגעי החסד המעטים שבזכותם שווה כל סיפור האהבה הזה"):

אחד הסיפורים בספר נקרא 'העפיפון'- צפרדי וקרפד מנסים להעיף עפיפון. צפרדי מחזיק את החוט וקרפד רץ עם העפיפון, לקול לעגם מרפה הידיים של שלושה אנקורים ומנסה בשיטות שונות ומשונות, על פי עצתו של צפרדי לגרום לעפיפון לעוף.

יומיים לפני חג הפסח החליטה בתי לשלוח מכתב לאליהו הנביא. היא כבר יודעת לכתוב את כל האותיות אז היא שאלה אותי איך כותבים את המילים
"לאליהו שתבוא לבית שלנו" וחתמה בשמה ובשם אחיה.
ואז הגיע החלק המסובך, כי אליהו, מלבד היותו שקוף (כמו אלוהים), גר בשמיים. ומגבלות הדואר המקומי..
הם עלו לגג עם עפיפון הדביקו אליו את המכתב במסקנטייפ וניסו את כל העצות שצפרדי נתן לקרפד.

"צריך לנסות עוד פעם אחת.
עכשו תנפנף את העפיפון מעל לראש,
תקפץ למעלה ולמטה
ותצעק: הי הופ! ע-פי-פון!"

לצפרדי וקרפד זה עבד, להם לא כל כך..
אבל כנראה שאליהו בכל זאת ראה את העפיפון המפוספס הצבעוני הזה (שקצת דומה לדגל הגאווה) כי אתמול כשאמא ואבא כבר ישנו הוא הגיע והיה נורא צמא.. ואתם יודעים מה? הוא לא רק שקוף הוא גם זהב.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על צפרדי וקרפד יום יום