המשפחה שלי מסוגלת להיות די מפחידה, לפעמים. כולם חכמים כל כך. אח שלי למד לקרוא בגיל שלוש. אחותי מעולם לא קיבלה ציון מתחת לתשעים. שניהם כבר מביסים אותי בקלות בדמקה. אחותי הקטנה, בסך הכל בת תשע, יכולה לנצח אותי בוויכוח. הקטן שלנו, עוד לא בן חמש, משתמש במילים כמו "משעשע" או "בלתי נודע". בשבוע שעבר הוא אמר לי ברצינות תהומית, "אני אשקול את זה ואגיד לך מחר." אני לא מדברת אפילו על ההורים שלי. המשפחה המורח

****





כשהילדים שלי היו יותר קטנים, בעיקר הבנים, הייתי לוקח אותם לבית הספר ברגל, ובדרך הם היו שואלים אותי שאלות. אבא, למה השמיים כחולים? אבא, ממה עשויים בני אדם? אבא, איך מכניסים חשמל לבטריה?
אבא, ואבא, ואבא, איך, ולמה, ומי המציא... הייתי מחייך ברוחב לב לשמע שאלותיהם המקסימות שנשאלו לרוב כדי להרשים אותי. על השאלות שידעתי, הייתי עונה, או רק מחרטט משהו. על אלה שלא, הייתי שולף את דוקטור גו

האיש שחשב שאשתו היא כובע הוא ספר משנת 1985 של הנוירולוג <mark>אוליבר סאקס</mark>, שבו הוא מתאר את חוויותיו הטיפוליות עם מספר מטופלים. שם הספר נגזר משמו של אחד הסיפורים בו, המתאר חקר מקרה של מטופל בעל אגנוזיה ויזואלית. הספר שימש בסיס ליצירת אופרה, העונה לאותו שם, בשנת 1986.

הספר איננו ספר עלילתי רציף. הוא מחולק לארבעה חלקים, הכוללים 24 סיפורים קצרים. כל אחד מן החלקים, מכיל סיפורים העוסקים בזווית מסוימת של תפ

אני חושבת שכבר ברור שאם אני שולפת ספר מאוד ישן מהבוידעם המטפורי בו שוכנים לבטח הספרים שכבר קראתי מזמן, אז זה מתוך אירוע מצער. ואכן. היום פייסבוק, ובעקבותיו גם ויקפדיה ו- ווינט סיפרו לי שמת האיש שכתב על האיש שחשב שאשתו היא כובע. <mark>אוליבר סאקס</mark> עסק בנוירולוגיה כעיסוק עיקרי, וכתב ספרים על זה כעיסוק צדדי. בעולם הוא נודע בסדר הפוך - קודם כל בשל ספריו, ורק אחר כך בשל היותו נוירולוג.

אז מה יש לנו כאן? בר

הספרנית הפנתה אליי מבט תמה ומעוקם אף: "זה? את מתכוונת לספר הזה?"
כן, אמרתי לה, בדיוק לזה. כבר שבועיים אני רואה אותו על הדלפק ומעניין אותי לדעת מתי תעטפו אותו ותקטלגו, כי אני מעוניינת לקרוא.
הספרנית המשיכה בעיקום האף: "אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה. מישהי תרמה את הספר לספריה, ולא נראה לי שהוא מעניין בכלל".
עכשיו היה תורי לתהות. <mark>אוליבר סאקס</mark>? ה-<mark>אוליבר סאקס</mark>? זה שכתב את "האיש שחשב שאשתו היא כובע"? א

יש כמה שיחות שאני מצטער שלא הקלטתי, אחת מהם זו השיחה הראשונה שלי עם פסיכולוג. אחת משאלותיו הראשונות היו האם יש אנשים שאני מעריץ, לא מעריך או מכבד, אלא ממש מעריץ. תשובתי הייתה שיש שלושה אנשים, לא בדיוק סימפטיים, ולא בדיוק מושא הערצה של מתבגר ממוצע - סטלין, טיורינג, והנוקם האפל. שלושתם היו חכמים מאוד, השפיעו רבות על העולם, והיה להם סוף רע מאוד. במקרה של טיורינג, לא רק הסוף היה רע, כל החיים שלו היו ד

בזכרונות הילדות שלי היו לטרסטים. איורים מיוחדים על נייר שקוף שמצמידים לדף, מגרדים בעזרת מקלון ובכל מעבירים אותם לדף עצמו. לחברות שלי היו כאלה עם השם שלהן בתוך לבבות סגולים. השם שלי מעולם לא הופץ במוצר תעשייתי כלשהו, אבל זאת לא הנקודה. לאבא שלי היו כאלה, בעשרות. בלי שמות ובלי לבבות. רק בצורות שונות של משושים וקווים. היום היו עושים את זה במחשב, אבל הדוקטורט של אבא שלי נכתב בכתב יד בעט כחול, הועבר לק

זהו סיפורה האמיתי של רגל שמתה וקמה לתחייה. הרגל היתה שייכת לנוירולוג הנודע <mark>אוליבר סאקס</mark>, שהתפרסם בזכות הספרים שכתב וסדרות הטלוויזיה שהנחה. מה שמייחד את סאקס משאר הנוירולוגים ועמיתיו למקצוע הרפואה הוא העובדה שמדובר באיש רחב אופקים, בעל סקרנות ילדותית, הומניסט וחוקר, שמתרכז קודם כל בנפש האדם ולא כבול למוסכמות הממסד הרפואי. סאקס התעניין בהיבטים הפסיכולוגיים-פילוסופיים של הנוירולוגיה ובעיקר בדימוי הגוף

הספר הזה הפך להיות האורים והתומים של הפקולטות השונות למדעי המוח, אבל מי שאינו בוגר הפקולטות האלה או מגיע מרקע של נוירולוגיה כנראה שיתקשה להבין הרבה מהמונחים הטכניים שנמצאים בו.

בכל זאת, הספר תופס את מחשבותיי לאחרונה.
על פניו, הספר לא כל כך שונה מפרק ממוצע של "תאמינו או לא" שעוסק בכל מיני מקרים מוזרים של תפיסת המציאות, כפי שכתבתי, הוא מכיל הרבה פרטים טכניים שישעממו את מי שלא בקיא במדעי המוח שאל