אז אני האיש הרע בסיפור. אני הבלש המשטרתי שפוגע בשלווה המשפחתית שלא היתה פה, טומן פח לג'ייקוב ועוצר אותו. אל תראו אותי ככה, אני גם רגיש וסימפטי ואבא לילדה קטנה. אני גם מאבד די מהר את התפקיד שלי בסיפור, כי כמה שאני חכם, עיקר הסיפור עובר לבית המשפט. לא נורא, לא לדאוג, אני אגיח מדי פעם כדי שלא תשכחו אותי.
אוליבר
אני בן 28, מפרזל סוסים שמחלטר כעורך דין. עברתי כמה תביעיות אזרחיות פשוטות וזה התיק הפלילי הראשון שלי. למרות הגיל הצעיר שלי וחוסר הניסיון המוחלט שלי, אני לא אומר ללקוחה שתחפש לה עורך דין אחר, ולא טורח למצוא עורך דין ותיק יותר, או שופט לשעבר, או אפילו חבר שהוא לא כלב שיעזרו לי בהליכים הפליליים ובתיק הסבוך שלפני, שבו אני מנסה לטעון שהאספרגר של ג'ייקוב הופך אותו לבלתי כשיר לעמוד למשפט, למרות שהוא לפעמים כן יכול להראות בגיר, חכם, מבין ואחראי. וזה לא קל, תאמינו לי. למרות שאני לא בטוח שאני בגיר, חכם, מבין ואחראי בהינתן כמה דברים שעשיתי בעצמי במהלך המשפט הזה. אבל זה לא דומה.
ג'ודי
קוראים לי ג'ודי, ואם אתם תוהים איך אני כותבת כל כך הרבה ספרים כל כך מהר, זה פשוט כי אני משתמשת באותם קווי עלילה פחות או יותר, ורק משנה את המחלה או התסמונת שמדברים עליה. אני לא טורחת לאפיין את הדמויות יותר מדי, מה שהיה טוב לאנה, יהיה טוב לג'ייקוב, ומה שהיה טוב לקייט יהיה טוב לתיאו. שיגידו תודה וישתקו. אנשים אומרים שזה קשה לכתוב סיפורת בגוף ראשון, בטח בגוף ראשון של כמה דמויות במקביל, אבל שתדעו שזה רק נותן נפח לספר כשכל סצנה מסופרת משתיים או שלוש נקודות מבט שונות. ככה יוצא לי ספר עבה, הקוראים מססוטים שהם לא צריכים לחשוב יותר מדי, ואת הדילמה אני בכל מקרה מערפלת לקראת הסוף, העיקר שיש לי פרנסה, וזה מה שחשוב.
וזה בדיוק מה שאני רוצה לומר לשלי יחימוביץ. על מה, לעזאזל, חשבת?!!?
קראתי את הביקורות והופתעתי. איך אפשר לתאר את הספר כאמין, כן, אמיתי?
הנה דוגמה. תשפטו אתם.
בשליש השלישי של הספר, נוגה מוצאת מאהב חדש. מכל השמות בעולם, או לפחות בעברית, השם הנבחר עבורו הוא נואל. הוא התאלמן עשרה ימים לפני כן. אשתו הייתה שופטת בבית המשפט העליון. הוא הכיר אותה כשבא להתמחות אצלה כשהייתה סגנית פרקליטת המחוז. בו ביום, היא עזבה את בעלה ושני ילדיה למענו. הוא היה בן 24. היא בת 40. כבוד השופטת העליונה היא קוגרית. כה מגניב!
נואל, שזה עתה סיים לימודי משפטים, וכנראה אף בהצלחה יתרה, ויתר כהרף עין על הקריירה המשפטית שנכונה לו והפך לבוהמיין שלומד בבית צבי ומתפרנס מעבודה כסאונדמן. עוד מתברר שכבוד השופטת העליונה הייתה חברת ילדות של אמה של נוגה ואלבומי התמונות שלה מלאים בתמונותיה. המאהב של נוגה מספר לה בפרטי פרטים על חייה של אמה, וחושף כי לאמה היה אהוב נעורים, שגם את כל קורותיו הוא מכיר לעומק. גם חייו של אהוב הנעורים היו טלנובלה, אך לא אפרט יען כי הבחילה עולה בגרוני.
ביום העשירי להתאלמנותו, כמה שעות לאחר שפגש את נוגה, הם כבר מזדיינים. צר לי על השפה הגסה והבוטה, אך שלי לא חסכה בשימוש בשורש ז.י.ן לאורך כל הספר. למחרת הם כבר עושים את זה על כבוד המיטה של כבוד המנוחה. ונואל מסתובב בעירום מלא גם כשהוא לא במצב מאוזן.
כבוד השופטת העליונה מתה בגיל 65 מסרטן. והיא כל כך רזתה והצטמקה, עד כי בגדיה נמסרו לילדים של חבריה של נוגה שמודדים אותם בעליצות. הגיל הממוצע שלהם, אגב, הוא 8. מאחר ואשתו הייתה חולה במחלה סופנית ורצתה לסיים את חייה, מתברר לפתע פתאום שעו״ד נוגה שטראובר ייצגה בעברה גבר שביקש לנתק את אשתו ממכשירי ההחייאה. וואו, איזה צירוף מקרים מופלא! מילא זה, אבל לא הבנתי מתי לנוגה המשתרללת היה מלכתחילה זמן לעסוק במשפטים.
זה אמין? אידי יותר אמין מזה.
במהלך קריאת הספר, כשנוכחתי שוב ושוב שהאמינות היא ממנו והלאה, התחלתי לקפל עמודים שנראו לי מופרכים, מאולצים והזויים. כעת לספר יש כל כך הרבה אוזני חמור, עד כי בכל רגע עשוי יהודה מפינת הליטוף של ארץ נהדרת, להקיש על דלתי ולבקש אחר כבוד את החמור.
נוגה היא כה מושלמת, ולא ייפלא שהגנים שלה עברו כמובן לבנה. לפיכך, הפעוט גומל את עצמו מהבקבוק, מסיר לעצמו את החיתול באמצע הלילה, הולך לשירותים ומוריד את המים. הוא גם עומד על שרפרף ליד הכיריים ושובר לתוך מחבת ביצה שהוציא מהמקרר. למקרא מעללי הבשלן הקטן, התעורר בי החשד שלנוגה, שבחודש החמישי להריונה הכירה את המאהב הנשוי שלה, היה כנראה סטוץ עם אחד משופטי מאסטר שף ארבעה חודשים לפני כן.
השואה נוכחת בספר, כמעט מתחילתו. ברקע, כעלילת משנה. לטעמי, באורח מאולץ משהו ועד כדי זילות. זו אמנם רק שגיאת הגהה, ובכל זאת, קשה היה לי לקרוא את המשפט ״הן הועלו על הרכבת לביקרנאו״.
אילו רק השורש ז.י.ן היה משתבש מפעם לפעם.
לקראת סוף הספר נוגה כמעט מתה. לטעמי, חבל שרק כמעט, אבל הצילו את חייה בסצינה שמיטב סרטי הקיטש האמריקאיים לא יוכלו לה. נוגה התמוטטה בבית עלמין, ליד הקבר של עפרה חזה, והמאהב החדש שלה וחברו גנבו רכב של החברה קדישא כדי להבהילה לבית החולים תוך כדי ש״שני אברכים זועמים רדפו אחריו בצעקות״. הרכב הוא ״שחור, גדול ונוצץ״. כי אם האוטו של תנובה גדול וירוק, למה שהאוטו של החברה קדישא לא יהיה גדול ושחור ונוצץ.
ועכשיו, תרדו למטה מהר: יש מכות. בסוף הספר, בסצינה קיטשית מהגיהינום, מגיע הקתרזיס. הבעל המקורנן סוף סוף מרביץ למאהב, שכעת הוא כבר לשעבר. וזה קורה במסדרונות בית החולים שבו נוגה מאושפזת לאחר שכמעט מתה מהיריון מחוץ לרחם שנוצר לאחר מפגש עם המאהב לשעבר לאחר שכבר נפרד מנוגה וחזר לאשתו. ומי שמפריד בין הניצים הוא המאהב הנוכחי.
הספר גם עמוס בקלישאות. כשמוזכר בו שופט, הרי שמו, אם יש בכלל צורך לציין, הוא תיאודור. ובנושא של העדתיות אני בכלל לא רוצה לגעת.
יכולתי להמשיך ולכתוב על שלל הגוזמאות, ההיסחפויות, הסטראוטיפים, הקלישאות והסצינות ההזויות ששוטפות את הספר כצונאמי בהפרעה, אבל בשביל מה? התרגזתי מספיק.
זה יישמע אולי מופרך, אבל אני מוצאת קווי דימיון בין שלי יחימוביץ למיילי סיירוס. כשמיילי סיירוס רצתה לעבור לבריכה של הגדולים, היא התחילה להתפשט (גם כשלא חם) ולבצע מעשים מגונים בעצמה ובעצמים. שלי יחימוביץ פשוט הסתפקה בחזרה על השורש ז.י.ן שוב ושוב ושוב. אז כן, שלי ביצעה קפיצת ראש וירטואוזית לבריכה של הגדולים, אלא שהבריכה הייתה ריקה.
בשורה התחתונה, שלי יחימוביץ כתבה את הספר וצרויה שלו ערכה אותו. שתי נשים שהיו צריכות להוציא תחת ידיהן ספר מופת, חתומות על ספר תופת.
אני לא משוכנעת בזה, אבל יש לי הרגשה ששלי יחימוביץ של היום הייתה שמחה לגנוז את הספר. ואם נכון הדבר, זו נחמה פורתא.
![100 חורפים [מאה חורפים]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczMvMzU0ODQuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)