אני משוכנעת שלרבים כמוני הספר הנוכחי יזכיר להם את הספר "אור בין האוקיינוסים" של מ.ל. סטדמן, שאף בוים בהשראתו סרט בכיכובם של: מייקל פסבנדר ואליסיה אמנדה ויקנדר.

מעידן ועידנים תפקידו של המגדלור היווה כלי עזר לניווט לשיט בים, בנהרות ואגמים גדולים. בעבר המגדלורים תוחזקו על ידי "שומר המגדלור", כיום המגדלורים מתוחזקים במנגנונים אוטומטיים. בארץ יש לנו כמה מגדלורים: קצא"א באשקלון, סטלה מאריס, עכו, הרצל

"אהבה ומוות הם שני הצירים העיקריים שעליהם סובבת השותפות הרגשית בין בני האדם"
ב"ר היידן (מתוך העמוד הראשון)

רק בחודש ספטמבר 2019 ואחרי 22 שנים, שוחררה סימונה מורי מכלא "נוה תרצה", לאחר שהורשעה ברצח בן-זוגה. סימונה שרדה ושילמה מחיר יקר. מה עם כל הנשים שלא שרדו? רק השנה נרצחו בישראל כ-30 נשים!!! מה קורה עם כל אלה שלא נרצחו וסובלות אלימות פיזית, נפשית ומילולית כל יום, כל שעה, וכל דקה? על חלקן אנ

קראתי את ספריה הקודמים של פאם ג'נוף שתורגמו לעברית. גם בספר הזה היא מצליחה לרתום את הקורא. העלילה מלאה תפניות ומרגשת כאחד.

זהו סיפור בדיוני ואנושי שלא יותיר אתכם אדישים ומגולל אומץ לב, מסירות, גבורה, נאמנות ועד כמה מצוקה מאחדת ומקבצת אנשים עם דעות שונות.

זהו ספר על קבוצות הניצולים שהסתתרו במנהרות הביוב בקראקוב.

כך זה מתחיל:

קראקוב פולין: יוני 2016.

"האישה שאני רואה היא לא האישה שצי

#
צעירה עם חרדה חברתית והתנהגות צעירה לגילה חיה לבד בקהילה כפרית כלשהי. אין לה קרובי משפחה, אין לה חברים. היא מעולם לא עזבה את הבית. לא חוותה זוגיות. היא מתפרנסת בערך מעבודה של עוזרת-ספרנית שירשה מאמה, שהיתה ספרנית בספרייה המוזנחת והמתפוררת בעיירה. שעות הפנאי שלה מוקדשות לניקיון הבית המלא פיצ'פקעס שנשאר כמו שהיה בזמן שאמה חיה ולקריאה בפעם המאה של קלאסיקות ידועות. לא קראנו את זה כבר?

מה שהעסיק

לאחרונה הבנתי שכדי להמשיך להתמיד בקריאה ולא להיתקע אני צריכה כל כמה ספרים לשנות סגנון כתיבה וסוגה. כלומר, במילים פשוטות פשוט לגוון. זה משאיר אותי ערנית וסקרנית ומקטין את הסיכוי שלי להשתעמם בקלות.

אז פעם בכמה זמן אני מגוונת ומשתדלת לצאת מאזור הנוחות או מהספרים שבדרך כלל הייתי בוחרת ודווקא ללכת לכיוון אחר. "הדחיפה", ספר שהומלץ לי וקיבלתי מחברה. כבר קראתי לא מזמן ספר אחר של הסופרת ואף סקרתי אותו

סוגרות חוזה / דיאנה רייבורן

הסקירה הראשונה שלי לשנה האזרחית החדשה הוא לספר מתח קליל, תוסס, שנון וכיפי במיוחד. במרכזו אנו פוגשים בארבע נשים בנות 60: בילי, זו שמספרת את הסיפור ושלוש חברותיה והקולגות שלה מרי-אליס, הלן ונטלי. הארבע מבלות בשייט תענוגות שיצאו אליו עם פרישתן מארגון סודי שבו הועסקו כרוצחות. כן, שמעתם נכון. לפני 40 שנה הן גויסו לארגון המכונה "המוזיאון". שם הם עברו הכשרה בכדי להפוך לרוצחות

פסח הגיע ובזמן שכולם התמקדו בליל הסדר או בניקיון הבית, אני ובעלי דווקא התמקדנו בלהעלות הצגה חדשה בפסטיבל הצגות לילדים ונוער. לקרוא כמובן בקושי היה לי זמן והלחץ מן הסתם גדול מאוד. לכן לא היה מנוס מלבחור ספר מתח שישאיר אותי ברצף הקריאה ויאפשר לי המשכיות וגם עניין למרות כל הכאוס מסביב.

בדיעבד... כנראה הייתי צריכה לבחור ספר אחר אבל היי, לפחות הצלחתי לסיים אותו.

קלואי היא פסיכולוגית שסוחבת עימה

#
בחלק הראשון של הספר תהיתי לא אחת למה הסופרת מספרת לי סיפורים על נשים שמזניחות ודוחות את בנותיהן הקטנות, ילדות שמרגישות דחויות ומחפשות בכל דרך מישהו להתקרב אליו, אומללוּת שהסופרת מוסיפה עוד ועוד ממנה, כדי להפיק תגובה מהקוראות.

פתאום הסיפור קיבל תפנית ואני הבנתי שכבר קראתי אותו. קראו לו "חייבים לדבר על קווין", ספר נפלא, שנשאר אתי מאז קראתי אותו. אם היה לכם ספק – לאודריין אין אפילו 10% מהכישר

לפעמים יש דברים שמבאסים מאוד בזמן אמת, אבל לאחר תקופה ובדיעבד מתברר שהם מספקים לך אחלה סיפור והרבה הזדמנויות לספר אותו. ככה קרה לנו עם החופשה בלונדון שתיזמנו בצורה אומללה למדי בזמן שביתה של הרכבת התחתית הנודעת, הלא היא הטיוב. כן, מלחמות קורות בארץ, אבל בארצות אחרות יש שביתות שמשבשות סדרי עולם, ועכשיו תנסו להתנייד בעיר שהיא בגודל הגליל העליון והתחתון גם יחד עם עוד עשרה מיליון בני אדם שרוצים גם הם ל