ביקורת ספרותית על הספרייה האחרונה מאת פריה סמפסון
ספר בסדר

---

#
צעירה עם חרדה חברתית והתנהגות צעירה לגילה חיה לבד בקהילה כפרית כלשהי. אין לה קרובי משפחה, אין לה חברים. היא מעולם לא עזבה את הבית. לא חוותה זוגיות. היא מתפרנסת בערך מעבודה של עוזרת-ספרנית שירשה מאמה, שהיתה ספרנית בספרייה המוזנחת והמתפוררת בעיירה. שעות הפנאי שלה מוקדשות לניקיון הבית המלא פיצ'פקעס שנשאר כמו שהיה בזמן שאמה חיה ולקריאה בפעם המאה של קלאסיקות ידועות. לא קראנו את זה כבר?

מה שהעסיק אותי בזמן שקראתי היתה השאלה למה סמפסון כתבה ספר על דמות, שמצד אחד היא דמות ספרותית לא חדשה ומהצד השני היא כל כך לא מציאותית, שזה ממש מטריד.
אני לא אומרת שאין אנשים עם חרדה חברתית. הם חיים בינינו ועוצמת הליקוי שלהם – מכתיבה להם כמה קשה עליהם להתמודד בחייהם. אבל ג'וּן, גיבורת הסיפור, היא למעשה ילדה קטנה ואבודה בתוך גוף של אשה בת 28. המשפט שהכי הולם אותה הוא "לא נעים". אפילו החתול שלה מתעלל בה והיא לא מגיבה. היא חיה בתוך הראש של עצמה והמציאות המאיימת מבריחה אותה לדמיון.

חשבתי שסמפסון, כמו סופרות אחרות מהז'אנר הזה, מציגה את דמות האישה-ילדה האומללה כסוג של מודל ראוי להזדהות ולחמלה. ליבן של הקוראות ייכמר עליה, והן ישמחו "לאמץ" להן מין ילדה, שמצד אחד לא צריך להחליף לה חיתולים או להמריץ אותה לסדר את החדר ומצד שני היא לא תהפוך עצמאית ותתעופף מהקן.
הספר סתמי למדי. הספרייה המתוארת באותו יישוב מוזנחת. אבל, אל תסתכלו בקנקן: היא הופכת תחליף ראוי למשפחה וחברים.
הסירו דאגה, הכל יסתדר. אפילו השיער המרדן מסתדר ולא צריך לקלוע אותו לפקעת הדוקה, אופנת ספרניות. החתול מוצא בית שמעריך אותו, הטובים מתוגמלים, מהרעים מתגרשים. חישבו חיובית! זה המסר של סמפסון, שבספרים הוא עובד מצויין.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הספרייה האחרונה