לפעמים יש דברים שמבאסים מאוד בזמן אמת, אבל לאחר תקופה ובדיעבד מתברר שהם מספקים לך אחלה סיפור והרבה הזדמנויות לספר אותו. ככה קרה לנו עם החופשה בלונדון שתיזמנו בצורה אומללה למדי בזמן שביתה של הרכבת התחתית הנודעת, הלא היא הטיוב. כן, מלחמות קורות בארץ, אבל בארצות אחרות יש שביתות שמשבשות סדרי עולם, ועכשיו תנסו להתנייד בעיר שהיא בגודל הגליל העליון והתחתון גם יחד עם עוד עשרה מיליון בני אדם שרוצים גם הם להתנייד בה. ולא, אובר זה לא פיתרון, כי ברגע שיש שביתה המחירים עולים. אז נשארנו ברדיוס קרוב למדי, הלכנו הרבה מאוד ברגל, ונסענו באוטובוסים. כן, האלה האדומים עם השתי קומות, ואז גילינו שהם מקצרים טווחים בלי להודיע מראש, ורק לונדונרים מבינים שאם כתוב על האוטובוס "עד איזלינגטון" המשמעות היא שלא תוכלו לנסוע בעזרתו לקינגס-קרוס. לא משנה. הרבה דברים מבאסים והרבה שינויי תוכניות ובסופו של דבר יש לי אחלה סיפורים.
בין השאר נסענו בקו מספר 88. ככה יצא, בלי איזו כוונה נסתרת, זה פשוט אוטובוס שהביא אותנו למקום שבו התאכסנו בקמדן טאון. וזו הסיבה שלקחתי את הספר הזה מהספרייה בעבודה, בגלל שזכרתי את לונדון ואת קו 88. אז גם ליבי ניקולס מגיעה לביקור בלונדון. לא מאוד מרחוק, וזה בכלל לא היה בתוכנית. התוכנית היתה להתארס עם סיימון בגיל 30 ואז להתחתן ולהקים משפחה. אלא שסיימון זרק אותה, ומאחר והיא גם עבדה בעסק שלו אחרי שפרשה מלימודי הרפואה, היא נותרה בלי מקום לגור ובלי מקום לעבוד, ולכן הלכה לגור אצל אחותה הלונדונית, שרק מנצלת אותה לבייביסיטינג.
ובזמן הזה, שבו הכל התפרק לליבי, היא פוגשת בקו 88 קשיש ידידותי שסיפר לה על אהבה אבודה ועל מסע חסר תוחלת בן 60 שנה לחפש את הבחורה הזאת עם השיער האדום והנטייה האומנותית שדיברה איתו אי אז בשנת 1962, ואז הוא איבד את הפתק עם השם שלה ומספר הטלפון. וליבי, היא ליבי, והיא נחלצת לעזרה. ומכאן זה סיפור מתוק וקליל לפי כל התבניות המוכרות ובלי שום דבר מפתיע ממש. ליבי עוזרת לפרנק, אבל גם פוגשת את דילן, נוצר משולש אהבה כי גם סיימון מתחרט, והסוף הוא טוב, אלא מה, כי זה הז'אנר.
ספר חביב. אפשר איתו, אפשר בלעדיו, שווה בעיקר בגלל תיאורי לונדון למי שמתגעגע.

















