במאה ה-19 הוקם באירלנד מוסד ששם לו למטרה להחזיר לדרך הישר "נשים תועות". נשים תועות זו הגדרה מכובסת לנשים שעסקו בזנות, לנשים שהרו מחוץ לנישואין ולנשים אשר אורח חייהן המתירני לא נראה לאנשים אחרים. מוסד זה נקרא בית המחסה מגדלנה על שם הצדיקה מרים המגדלית. בחלוף השנים גדל מאוד בית המחסה מגדלנה והפך לרשת של מוסדות כאלו. הנשים שהגיעו לשם הועסקו בעקר בכביסה אך בחלוף השנים לבשו מוסדות אלו יותר אופי של כלא

אני רגילה לחשוב שמה שמעניין אותי זה הספר, לא הסופר. הרצאות על ספרות משעממות אותי, לעולם לא אשתתף במפגש עם סופר, שלא לדבר על אירועי השקת ספר. אני לא מבינה מועדוני קריאה, דעתו הפוליטית של סופר (גם אם אני מסכימה לה) אינה עדיפה בעיני על דעתו של אברם הירקן (שנאמרת, לפחות, בשפה עסיסית ומצחיקה אותי). אבל - כמו שאמר טוויין - "כל הכללה אינה נכונה, כולל הכללה זו" היוצא מן הכלל הוא מארק טוויין. אני מעריצה את

מעשייה סטירית מהנה מאוד על עיירה שמשתגעת בגלל שק מלא בכסף.
ספר קצר מלא הומור, אנושיות, חמלה והבנה של טבעו של המין האנושי.
נהניתי מאוד מהקריאה, מהשפה העשירה, מתיאורי האנשים, ומהצחוק שהספר עורר בי.
תרגם מאנגלית <mark>יותם בנשלום</mark>. יצא בהוצאת לוקוס המצוינת.
ספר מומלץ שגורם להסתכלות אחרת על טבעם של בני אדם.

היה לי כיף גדול לקרוא את הספר היפה והעדין הזה.
אשה קטנה גדולה מהחיים מוציאה לפועל רעיון שלא יוצא לה מהראש, לפתוח חנות ספרים בכפר נידח באנגליה בשנת 1959.
פלורנס גרין גיבורת הספר ניחנה בטוב לב, תמימות ותשוקה עזה להגשים את החלום שלה.
מתחילת הספר מאוד רציתי שהיא תצליח שחנות הספרים תשגשג ופלורנס תזכה לנחת.
ספר נהדר, תמים, מלא באהבת חיים וספרים טובים.
הספר מכיל 146 עמודים תרגם מאנגלית <mark>יותם בנשלום</mark>.

כולנו מכירים שכונות, קיבוצים או מושבים כאלה שיעשו הכל על מנת לשמר את תדמיתם המהוקצעת: אצלנו אין ילדים בעייתיים, אין הומוסקסואלים, אין משוגעים, הבנות שלנו צנועות וממושמעות, הגברים מכבדים נשים, המזרחים שלנו משוכנזים, כולם מרוויחים יופי ואין מריבות בין שכנים. כסף לא חשוב לנו. מבחוץ, התמונה ללא רבב. אך למזלה של המציאות, יש לה את מארק טוויין, שהוא אלוף במציאת רבבים. הוא והציניות חסרת המעצורים חושפים את

התרגום הראשון לעברית של רומן מכונן זה יצא ב-1971 בהוצאת עם עובד, בתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון. מכיוון שלא קראתי אותו, או אף ספר אחר של ג'ויס, מעולם, התרגשתי מההזדמנות שהעניקה לי הוצאת כרמל לקרוא את הקלאסיקה הזו בתרגום חדש, של מי שנולד, אני מעריכה, בעשור בו התוודעו קוראי העברית לספר זה לראשונה.

ב"דיוקן האמן" עוטה עליו המחבר את דמותו של גיבורו, סטיבן דדלוס, וכותב את עצמו באופן הפואטי ביותר

בני האדם, עקב תבונתם העילאית, נכללים בחרטומה של פירמידת בעלי החיים. הם נחשבים ליצורי-על, הולכים על שניים המשייטים בעולם באמצעות מוחם החריף וההרגלים שהקנו לעצמם משחר נעוריהם, עוד כשהאדם הקדמון למד להכיר ולחקור בהתאם את יכולתיו המופלאות, שנשגבים מדעתו של בעל חיים רגיל שלא ניחן ביכולות תואמות.
אך מה קורה כאשר ישנו שילוב בין השניים? בין בן האנוש המכובד ורב הפעלים ,לכאורה, לבין ההולך על ארבע? על כן

חברי לקריאה, אניני ספר, הסכיתו נא! הרי לכם סיפור קטן ומשונה, פרי עטו של לא אחר מאשר דיויד גארנט, חבר בקבוצת “בלומסברי” הנודעת, עם עוד רבים וטובים.
הנובלה “מאשה לשועלה”, שהוקדשה לאהובו, דאנקן גרנט, נכתבה ב-1922 - תקופה שבה אהבתם קמלה כפרח נשכח. אבל אל נא תצטערו, כי הסיפור זכה בפרס ג'יימס טייט בלק היוקרתי ובפרס הות'ורנדן, ואלה לא נשכחים במיוחד.

בשנתו החמישים, עורר דיויד גארנט שערוריה כשנשא לאשה

#
סופרת שלא שמעתי עליה כתבה סיפור לא ארוך, על אחת, פלורנס, אלמנה במיטב שנותיה, החיה בעיירה מנומנמת – מה מנומנמת? כמעט מתה קלינית – במזרח אנגליה. לפלורנס יש רעיון שמטריד אותה ודוחף אותה לפעולה. היא רוצה לפתוח חנות ספרים במבנה עתיק על שפת הים. המבנה לא מאוכלס כי האנשים שם יודעים מה טוב להם. הוא אינו ממש מתפורר אבל הוא קטן, מחניק, מלא טחב ולחות ורדוף על ידי רוח מעצבנת.

בשנת 1959 – השנה בה מסופר