כולנו מכירים שכונות, קיבוצים או מושבים כאלה שיעשו הכל על מנת לשמר את תדמיתם המהוקצעת: אצלנו אין ילדים בעייתיים, אין הומוסקסואלים, אין משוגעים, הבנות שלנו צנועות וממושמעות, הגברים מכבדים נשים, המזרחים שלנו משוכנזים, כולם מרוויחים יופי ואין מריבות בין שכנים. כסף לא חשוב לנו. מבחוץ, התמונה ללא רבב. אך למזלה של המציאות, יש לה את מארק טוויין, שהוא אלוף במציאת רבבים. הוא והציניות חסרת המעצורים חושפים את הלעג הגלוי שלו, וונס אגיין, כלפי הצדקנות האמריקאית.

“האיש” המככב בכותרת, עבר יום אחד בהדליברג, "העיירה הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור. המוניטין שלה נותר ללא דופי במשך שלושה דורות, והיא היתה גאה בו יותר מבכל יתר נכסיה.” אלא שבאותו יום נפגע האורח האלמוני מהתושבים באופן שאיננו למדים. לכן נשבע שגם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה בחייו, ינקום את עלבונו ויהרוס את המוניטין המופתי שלה.
הוא נתן לאחד התושבים קופסא. אמר שפעם אחת, אחד מנכבדי העיר הושיט לו עזרה גדולה. מי שזה לא יהיה, אמר, ראוי לזכות בסכום הכסף העצום שבתוכה.

אז הם חיפשו וחיפשו ומצאו את הנדיב הראוי ונתנו לו את הכסף.
מומלץ.












נראה לכם?
הם חשפו את כל חמדנותם במערומיה הנשגבים, והביכו עצמם קבל עם ועדה בטקס הקרינג’ המפואר ביותר שידעה עיירתם הצנועה.

לדעתי, הספר הזה משעשע בעיקר בגלל הסיבה הברורה: אנחנו בני אדם וזה בלתי הפיך, ובני אדם אוהבים לראות אנשים מושחתים שמביכים את עצמם. וגם חתולים שמתנגשים בדברים, אם כי לצערי זה לא נושא הספר.
אבל גם לאנשים מושחתים שמביכים את עצמם יש רגשות, ולכן טוויין הקפיד לחשוף גם את המוראים והלבטים, הבושה והחרטה, מה שמוסיף להם שכבות מרנג של אנושיות והבנה.

הקורא, שבמקרה שלי היתה אשה אינטליגנטית להחריד, לא ידעה מי הוא אותו נקמן משיגנע, ולאורך כל הספר לא ידעה לאן תתפתח המזימה הנלוזה. כן כן, למרות בינתי היתרה. אבל שמתי לב לדבר אחד חשוב. אל דאגה, לא אשחית את חוויית הקריאה שלכם ולו בקלקלנים המיקרוסקופיים ביותר. רק אציין שלמרות שכותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על “האיש”, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה.

זהו כתב אישום צורב על תפיסות מוסר אזרחי ואישי ב”עידן המוזהב” של ארצות הברית.
לעתים נדמה שאילו אוטופיה חברתית היתה בת קיימא, ואילו היינו מגיעים לכך, מארק טוויין היה עוסק בתחום אחר. היתרון שבשחיתות הוא שלפחות בהשראתה הרווחנו ספרות טובה ונוקבת.

אני רגילה לחשוב שמה שמעניין אותי זה הספר, לא הסופר. הרצאות על ספרות משעממות אותי, לעולם לא אשתתף במפגש עם סופר, שלא לדבר על אירועי השקת ספר. אני לא מבינה מועדוני קריאה, דעתו הפוליטית של סופר (גם אם אני מסכימה לה) אינה עדיפה בעיני על דעתו של אברם הירקן (שנאמרת, לפחות, בשפה עסיסית ומצחיקה אותי). אבל - כמו שאמר טוויין - "כל הכללה אינה נכונה, כולל הכללה זו" היוצא מן הכלל הוא מארק טוויין. אני מעריצה את מה שהוא כתב, לא בזכות כתיבה יוצאת מהכלל - יש לו כשלים שגם מעריצה מושבעת כמוני רואה - אלא בגלל מה שנמצא בין השורות ובין המלים - חוכמה ענקית, יכולת לומר דברים שערורייתיים תוך שימוש במשלים, בלשון סגי נהור ולפעמים תוך הנחה שהקוראים לא יבינו אותו עד הסוף. לולא הנסיבות המצערות (הוא נפטר בשנת 1910) הייתי משתתפת בשמחה במפגשים ספרותיים אם הוא היה משתתף בכאלה (אני בספק, אבל נניח).

בסיפור החמוד הזה - שפורסם לראשונה בעתון אלמוני בשנת 1898 - מדגים המאסטר את מה שהתכוונתי כשאמרתי "בין השורות ובין המלים". הדליברג היא עיירה המתגדרת ביושר מוחלט: כל התושבים כל כך ישרים, לעולם אינם משקרים, רק המחשבה על לקיחת משהו שאינו שלהם מעלה סומק על פניהם. כל הילדים מחונכים ליושר, ומוחזקים בבידוד מאנשים פחות ישרים, שעלולים להכתימם. היושר מבחינתם הוא מטבע עובר לסוחר והם מרגישים עליונים על אנשים ממקומות אחרים שאינם ישרים כמוהם. ואז מישהו מעמיד את היושר הזה למבחן. מה יקרה, הוא מהרהר לו, אם אנשי הדליברג הישרים יועמדו בפני פיתוי ויהיו בטוחים שאי אפשר יהיה לתפוס אותם בחוסר יושר? וגם, מה ייחשב גרוע יותר לאדם המתגדר ביושרו - שהוא ייווכח שאינו ישר באמת, או שאנשים אחרים יידעו זאת? וכך עושה טוויין מסע לא ארוך ומשטה בגיבוריו הישרים, מעמיד אותם בפני פיתויים, מניח הנחות לגבי יושר ומוסריות, וגם חינוך והרגלים. עונשם האכזרי של גיבוריו יהיה בעובדה שאחרים יראו אותם במערומיהם. ומרגע שהופשטו מכסות "היושר" שוב לא יוכלו ללבוש אותה לעולם.

סיפוריו הקצרים של טוויין משרתים את המסר אותו הוא רוצה להעביר. הוא ציני וחריף, בעל תודעה חברתית מפותחת ונטול יכולת לסתום את הפה. אני משערת שלו חי בתקופתנו היה מתקשה מאד להסתדר עם הפוליטי-קורקט הקדוש, שכולנו מדברים בו ברהיטות ופעמים רבות מצליחים בזכותו לא לומר דבר. הוא אמר "כנות היא המדיניות הטובה ביותר - אם משלמים לך עליה". וגם "האמת היא הדבר היקר ביותר - הבה נחסוך בה".

והכי הכי "כל הדתות מזהירות מפני השטן. לעולם איננו שומעים את הצד שלו". ואני - ממש הייתי רוצה לשמוע את הצד שלו...

קראתי את הספר לפני כמעט חודש ושכחתי לכתוב עליו, אז זו לא תהיה הביקורת הכי איכותית אבל נו שוין.
בכ"מ, זו נובלה קצרה של טוויין שעוסקת באדם שנפגע באופן בלתי מוסבר בעיירה שידועה ביושר שלה, והוא מחליט להעמיד את היושר הזה במבחן כדי לנקום.
כמובן שההומור הטווייני המושחז חוגג כאן, אבל בסוף זה קונספט מאוד פשטני שלא מפותח יותר מדי להרגשתי. למשל; איך הזר המסתורי נפגע בעיירה? לא מוסבר לנו. השלדיות והמשליות של היצירה הזו הם בסדר ברמת התאוריה, משלים יכולים להיות כיפיים ומעניינים, אך הסאבטקסט של המשל לא מביא מספיק בשר כפיצוי על השלדיות הזו.

למעשה, הנה פסקה מתחילת הספר שדי מסכמת את כל הרעיון שלו:
"חינכו אותנו ליושר בלי סוף - עוד ועוד ועוד, והיושר הזה הגן עלינו עוד מהעריסה מפני כל פיתוי, ולכן זה יושר מלאכותי, ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש, כמו שראינו הערב. אלוהים יודע שעד עכשיו לא היה לי צל של ספק ביושר שלי, האיתן כסלע - אבל עכשיו, מול פיתוי אדיר ומוחשי כל כך, אני - אדוארד, אני מאמינה באמת ובתמים שהיושר של העיירה הזאת רקוב כמו היושר שלי; רקוב כמו היושר שלך. זאת עיירה נבזית, נוקשה, עוינת, ושום מעלה אין בה חוץ מהיושר הזה, שהיא מתפארת בו כל כך; ושככה יהיה לי טוב, אני מאמינה שאם יבוא יום והיושר הזה יתנפץ מול פיתוי של ממש, כל המוניטין המפואר שלה יקרוס כמו מגדל קלפים. זהו, הורדתי את זה מעל הלב, ועכשיו אני מרגישה טוב יותר; אני מזויפת, וכל חיי הייתי מזויפת בלי שידעתי. שאף אחד לא יגיד שאני ישרה עוד - אני לא מוכנה לשמוע את זה."

7 \ 10 חמוד, מצחיק ושנון, קריאה מהירה, אבל לא נשאר איתי הרבה לאחריה.

אתם זוכרים במקרה את האובססיה הקלה המוזרה האולי(-ונקווה-שלא)-חולפת שלי למארק טווין? [אתם בטח לא זוכרים. אני כבר אזכיר לכם אותה.] מארק טווין היה בסך הכל אדם מופלא, מושא הערצתי, שתסלחו-לי-אבל-בכל-זאת השאיר בי חותם הרבה יותר גדול מאשר דה וינצ'י וטולקין ואיינשטיין ורולינג ונפוליאון ובאך וכל השאר (בכל זאת טוב שלא כולם חושבים אותו דבר. חילוקי הדעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים). כשהייתי קטן יותר, בזכות הספרים שלו, מאוחר יותר גם כל המשפטים והציטוטים שלו (עדיף לשתוק ולהיראות אידיוט מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח את זה). אני אוהב את ההומור והציניות שלו, השנינות, הזלזול הקל ברמי המעלה ובצביעותם, קצת ירידות עצמיות פה ושם, ובגדול - כל דבר שאי פעם יצא תחת עטו.
[בפסקה הבאה אני אזכיר ואצטט דברים שכבר כתבתי פה באתר פעם, ואולי כבר קראתם, אבל היה לי חשוב להכניס אותם לביקורת, אז סליחה מראש] למורת רוחם הרבה של שאר בני ביתי, מילאתי את כל הבית שלי במשפטים שהוא אמר. (כל פעם שאני יורד במדרגות אני צוחק שוב על המשפט "סוסים יותר חכמים מבני אדם. עוד לא היה סוס שהימר על האדם הלא נכון". כשאני נכנס הביתה אני מעיף מבט במד הטמפרטורה שבכניסה ונתקל בפיסת נייר כתובה - "כולם מדברים על מזג האוויר, אבל אף אחד לא עושה דבר בנידון." במגירה - "לגן עדן הולכים בשביל מזג האוויר, לגיהנום בשביל החברה." וכן הלאה, וכן הלאה. במקרר, בארון, על הדלת, מעל המיטה, על מדף הספרים.) ימים שלמים צחקתי מהדברים שהוא אמר, העברתי שעות בקריאת ציטוטים. הוא משמח אותי ברגעים עצובים ומצחיק אותי בכל פעם מחדש. [אני מצרף תמונה שאני אוהב. טוויין הוא האמצעי. https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/88/Mark_Twain_1871-02-07.jpg]
הרבה פעמים כשמישהו מזכיר לדוגמא, מישהו שחי בשנים ההן – הדבר הראשון שעולה לי בראש זה משהו בנוסח "אהה!!! הוא יכל להכיר את טוויין!!!".
כשתהיה לי מכונת זמן (ועוד תהיה לי) אני אלך לבקר אותו. הוא ידבר, ואני אכתוב לי כל מילה שתצא לו מהפה.
בפעם ההיא, שקראתי ביקורת מסויימת על תום סוייר, ואז הגבתי עליה ואמרתם לי לכתוב ביקורת בעצמי וזה גרם לי להרגיש ממש חשוב (חהחה) ואמרתי שאני מתכוון לקרוא שוב את הספר ואז לכתוב עליו ביקורת – אז, לידיעתכם, קראתי אותו שוב. נהניתי מכל רגע, עמוס נוסטלגיה. אבל לא היה לי שום דבר להגיד עליו. אז לא כתבתי כלום. (עכשיו אני אחפור לכם כפול כפיצוי.) בכל אופן, לא קראתי עדיין את כל ספריו (בושה) – אתם מכירים את המשפט הזה? קלאסיקה זה משהו שכולם רוצים להגיד שקראו, אבל אף אחד לא רוצה לקרוא?

אבל אתמול בערב הגעתי לספריה לאחר זמן רב מדי שלא ביקרתי שמה. הסתובבתי בין המדפים לא מעט זמן, וחיפשתי כמה עשרות ספרים מתוך הרשימה שלי, ומצאתי בערך שלושה... ואז הגעתי למדף נמוך שאני לא זוכר שאי פעם נתקלתי בו, ושם ישר קפצו לעיני המילים "מארק טווין", כתובות על הצד, מלמטה למעלה כי מישהו הניח את הספר הפוך, והבנתי שהגעתי למדף שלו, ובמקביל הבנתי שאף פעם לא נתקלתי במדף הזה. התיישבתי על הרצפה, והתכוננתי לשהות ארוכה. ושם הוא היה, "האיש שהשחית את העיירה", ספר שמעולם לא נתקלתי בו לפני כן, והוא היה דקיק כזה, וקטן, וחשבתי לי שמה כבר יקרה אם אני אשאל אותו, כמה נורא זה כבר יכול להיות? השם נראה מבטיח, וידעתי שהכתיבה תהיה טובה, וגם אם הספר לא ידמה ולו בקצת לספרים הקיטשיים שאני נהנה לקרוא בד"כ, יש כאן בסה"כ רק 80 עמודים עתיקים שכאלו, ובכזה דבר אני מסוגל לעמוד. אז לקחתי אותו, ומשהו בו משך אותי וגרם לי להתחיל אותו ראשון מבין כל הספרים שלקחתי, ובזמן שחיכיתי לאוטובוס קראתי את 20 העמודים הראשונים, והם דווקא ממש לא שעממו אותי. הם שעשעו אותי מאוד. וכשהגעתי הביתה המשכתי לקרוא, ובבוקר, ובמרווח הקצרצר הזה בין שעור מתמטיקה לשעור מתמטיקה קראתי עוד כמה עמודים, וכשהפכתי את הדף הבא גיליתי שהצד השני שלו ריק ונגמר הסיפור. ולכל אורך הסיפור הקצר היה לי חיוך דבילי כזה מרוח על הפנים, לנוכח הסיפור הקליל ובורותם של אנשי הדליברג והזר הבלפן ושק הזהב, והצטערתי שאין שמה עוד כמה עמודים כאלה מבדרים ושהסיפור נגמר.
ובזאת מוענקים לספר ולסופר 5 כוכבים זוהרים ומנצנצים שהורווחו ביושר.


אז... אתם יודעים מה מאפיין את העיירה הדליברג? איזו תכונה מעוררת גאווה כה רבה באנשיה? הדליברג היא עיירה שהיושרה שולטת בה. תושבי הדליברג הם אנשים ישרים.
עד ש.
עד שיום אחד מגיע לעיירה זר. ובעקבות סכסוך ישן, הזר מחליט להשחית את העיירה. והזר הזה הוא תמצית סיפורנו. והזר משאיר אחריו שק זהב גדול בשווי של 40 אלף דולר. עם השק הוא משאיר רק מכתב קצר ובו הוא כותב שההון מיועד להגיע לידיו של אחד מאנשי העיירה, שפעם פגש, ושהעיר לו הערה מעניינת שהשפיעה עליו מאוד וגרמה לו להפסיק להמר. בעוד חודש יערך מעין משפט, בו יחשוף האיש שהעיר את אותה הערה לזר את זהותו שלו, ויזכה בהון (ביושר).
השמועה על שק הזהב פורשת לה כנפיים ומערערת את כל אנשי העיירה וסביבותיה. כל אחד מנכבדי העיירה טוען לבעלותו על הכסף. והתוצאה היא, כמובן, אנדרלמוסיה מוחלטת. ושחיתות. ק-ט-סטרו-פה.
ואת השאר תקראו בעצמכם.

אני אשלה את עצמי עוד קצת ואנסה לדמיין אתכם קוראים את מה שכתבתי וישר רצים לספריה הקרובה לביתיכם, חדורי מטרה, בהתעלמות מוחלטת ממזג האוויר ומשעות הפתיחה, וקוראים את הספר מייד בעיניים פעורות, וכל זה כי אני המלצתי לכם עליו.
אני מקווה שתיהנו ממנו כמוני, ואולי גם תחזרו לספר לי על זה.
קריאה מהנה!

אני אסיים בכמה ציטוטים נוספים של מארק טווין –
"אני מאמין שהמושג 'מזג אוויר קר' בהודו הוא רק ביטוי שיחתי ההומצא מן הצורך להבדיל בין מזג אוויר שמֵמֵס ידיות של דלתות, לבין מזג אוויר שרק הופך אותן לרכות."
"שיחות הן צימוקים בדייסת הקיום חסרת הטעם."
"זה הכל עניין של תרגול, האפרסק היה פעם שקד מר וכרובית היא בסך הכל כרוב עם השכלה אקדמאית."
"כך הוא המין האנושי... לעתים נראה כאילו חבל שנוח לא פספס את התיבה."
"בואו נקלל כל עוד אנחנו יכולים. בגן עדן אסור לקלל."

שמעו והסכיתו.

אני לא זוכרת שקרה לי אי-פעם, שקראתי ספר פעמיים ברצף. מסתבר שתמיד יש פעם ראשונה, כי כשסיימתי את "האיש שהשחית את העיירה", לא יכולתי לעמוד בפיתוי ומיד התחלתי לקרוא בו שוב, הפעם קריאה קלילה ומהירה יותר.

העלילה מתרחשת בעיירה קטנה בארה"ב, הַדְליברג, המתהדרת ומתפארת בשמה הטוב המוכר לכל; זוהי עיירה מוסרית ובלתי ניתנת להשחתה. תושביה קנאים לדימוי זה עד כדי כך שהם מחנכים את ילדיהם מלידה ליושר ולטוהר המידות, ועל מנת לשמר את שמם הטוב, מקפידים היטב לסלק מסף דלתם כל פיתוי או סיכוי להתפתות, כך שהגינותם לעולם לא תוכל לעמוד בניסיון. הקפדה אובססיבית זו יוצרת למעשה חברה בדלנית, מתחסדת, צדקנית, יהירה מאוד ושמחה לאיד.

כל זה מוכיח את עצמו כשעובר-אורח אחד בעיירה זוכה כנראה ליחס משפיל ומעליב, ומכיוון שהוא נקמני באופיו, אותו זר מחליט לנקום בעיירה באופן גורף. הוא מבין שהעקיצה שתצרוב יותר מכל, תהיה בנקודה הרגישה ביותר בקרב כל תושבי הדליברג: ביטחונם המופלג ביושרם ובשמם הטוב. הוא מתכנן היטב את נקמתו, וסיפור העלילה נסוב סביב ביצועה, שלביה, התממשות תכניתו והשלכותיה על העיירה בכלל והדמויות בסיפור בפרט. הסיפור מתמקד בזוג הקשישים ריצ'רדס, פקיד הבנק ורעייתו, אשר לביתם מגיע ערב אחד זר מסתורי, ומשאיר אצלם שק מלא במטבעות זהב, ומכתב עם סיפור והוראות ל"טיפול" באוצר.

נובלה זו הנה סאטירה מזוקקת, מצוינת ומהנה מאוד לכל אורכה המצומצם. סגנונו המבריק של טוויין העניק לי תחושה של צפייה בהצגת תיאטרון - ואכן, מעט מרוח הכתיבה המחזאית שורה על נובלה זו. סיפורה של הדליברג הוא אמצעי סאטירי לביקורת צינית חברתית, אשר פוערת חלון קטן לקהילה אחת ובתוכה לבית אחד, ובעצם, לתכונות הנלעגות ביותר של בני האדם. יש כאן הצגה גרוטסקית של חמדנות שמובילה לאבדון, של מוסרניות ריקה מתוכן, היתממות פתטית והעמדת פנים נבזית.

במילים ספורות בלבד, משכיל טוויין לטוות התרחשויות מסחררות, רוויות הומור שחור ובעלות גוונים תיאטרליים. הוא מקפיץ אותך על מהמורות כואבות כל הדרך הצפויה-מראש למטה, במדרון בו מתגלגלות אבני היוהרה של בני הדליברג. לפחות תוך כדי היאחזות בהן, את יכולה לצחוק בקול רם, להניד את ראשך ברחמים, לשאול את עצמך כמה שאלות פילוסופיות ולהגות כמה הגיגים בני אלמוות.

רגע, רגע..לפני שאספר על הספר אשר הקשבתי לו בהנאה מרובה. חייבת אני לשתף אתכם בכמה מציטוטיו של מארק טווין מתוך ויקיציטוט (ערך מארק טווין).

שניים שלושה או אפילו ארבעה ציטוטים אשר העלו חיוך על פני:
ספרים:
- "לאדם שלא קורא ספרים טובים אין יתרון על פני אדם שלא יכול לקרוא."
- "יש ספרים שדפי העטיפה שלהם הם הטובים ביותר שבהם"
אנשים:
- "הבגדים עושים את האדם. לאנשים עירומים יש מעט או אין בכלל השפעה על הקהילה."
- "כולנו צאצאים של הקוף - אבל יש כאלה שרואים עליהם יותר."

ועכשיו לספר: בעיירת הדליברג בעלת המוניטין של יושרה. מוניטין העובר מדור לדור ואשר היה ידוע לכל תושבי ועיירות הסביבה. אך מה , יחס תושבי העיירה לזרים היה לוקה בחסר. אחד הזרים אשר שהה בעיירה ונפגע מיחס תושביה, החליט בכעסו להתנקם בתושבי העיירה ולהשחיתה.
הוא מעמיד את תושבי העיירה בפני מבחן החמדנות. האם תושבי העיירה העשויים ללא חת יעמדו בפיתוי? האם אכן כל תושביי העיירה ישרים וצדיקים גמורים?

למרות שהרגשתי לאן נושבת הרוח ואת כיוון העלילה ללא הירידה לפרטים, נהניתי מאוד. חוש ההומור של מארק טווין נהדר. אהבתי את לבטי ומחשבות התושבים בעת העמדת המבחן. תיאור התנהגות האדם במצבים המסויימים אשר הופיעו בעלילה, מדוייק להפליא. אהבתי את הטוויסטים הקטנים הללו בעלילה , אשר לא את כולם צפיתי מראש.

נהניתי מאוד. מומלץ.

הספרים של מרק טויין תמיד טובים בעיני ההומור המושחז הסרקזם והביקורת נגד המוסר הרקוב ההתחסדות והצביעות החברתית אצלו מוצלחים במיוחד. אבל בעיקר וקודם כל בעיני כישרון כתיבה יוצא וספרים שפשוט כיף לקרוא. הספר הזה 85 עמודים בלבד היה כה מהנה שלא רציתי לסיים אותו (סיימתי תוך יומיים). עלילת הספר מתרחשת בעיירה דימיונית בשם הידלברג שיצא לה מוניטין של עיירה בעלת מוניטין של יושרה וצדקנות שאין להשחיתה. על מנת לנפץ מוניטין זה משתמש טווין בזר דמות אנונימית שנפגעה קשות מידי אנשי העיירה (לא מבוארת סיבת הפגיעה) והוא מתנקם בעיירה על ידי תרגיל מתוחכם שבסופו של דבר משחית את תדמיתה "ההגונה"...

ממליץ לקרוא