“אני לא מופתעת מזה שהביקורת היחידה עד כה על הספר הזה קטלה אותו והמבקר גם וידא הריגה על ידי ציון "בזבוז של זמן". אני גם לא מופתעת מזה שמתוך חמשת האנשים שדירגו עד כה את הספר הזה, שלושה חשבו שהוא גרוע ורק שניים אהבו. אני לא מופתעת, למרות שדעתי שונה. כי הספר הזה קשה לעיכול, המסרים שלו יכולים להיות בעייתיים, הוא לא מרוכז, לפעמים מנסה להצחיק בכוח, עוסק בתכנים שיגרמו לאוהבי ספר לזוז באי נוחות על מושבם, ויחד עם זאת אהבתי אותו, הוא הצחיק אותי, חשבתי שחלק מהנקודות שהוא מעלה הן נכונות והתענגתי על אופיו הסאטירי.

גאי אייבלמן הוא סופר די כושל, מרוכז בעצמו ובעל רגשי נחיתות. שילוב קטלני, מסתבר. הוא נשוי לונסה שהיא פצצה סקסית אדומת שיער, ומאוהב גם באמה, שגם היא פצצה סקסית אדומת שיער, המתגוררת איתם ונוטה לבלות עם בתה כשההגדרה "לבלות" כוללת התנהגות של "אחיות", שתיה עד שכרות כל אחה"צ ופלירטים עם כל גבר מזדמן. וגאי אייבלמן מתייסר בקנאה - קנאה לאשתו ולחמותו ודמיונות לאן הגיע הפלירט, קנאה בסופרים אחרים שאולי יש להם נושאים יותר מרתקים לכתוב עליהם מאשר לו, וקנאה באשתו שגם היא מנסה לכתוב ספר, ואולי, חלילה, תצליח.

ג'ייקובסון מנסה - ולעתים מצליח - להיות איזה "ילד נורא" של הספרות האנגלית. הספר עמוס בהצלפות סאטיריות על החברה האנגלית, על התרבות הירודה, על העלמות המלה הכתובה לטובת הקליפ, על הערצת כדורגלנים (ונשותיהם), דוגמניות, שפים, מעצבים, והמקום החברתי נטול היוקרה של הסופרים. והוא גם מלגלג קשות על יהודים - במיוחד כאלה שהקרבה למוות הופכת אותם באחת ליהודים טובים... אבל לג'ייקובסון מותר מה שהיה מזכה אחר בכינוי "אנטישמי", כי הוא ממוצא יהודי.

הספר כתוב טוב, העלילה - אם אפשר לקרוא לה ככה - משובצת בהרבה הגיגים פרועים ולא כולם תקינים פוליטית של הסופר על מצב הספרות. באחד המקומות מתאר אייבלמן את המורה שלו לספרות מגיל 10 - אחד שהתנבא שתלמידו הקט עוד יהפוך מטאור בשמי הספרות. ואומר לאייבלמן, השומר איתו על קשר שסופרים כלל לא מעניינים אותו. מהרגע שספר יצא לאור הוא שייך לקורא, לא לסופר. ומצידו שהסופרים ייעלמו כולם. אם יותר לי - אחרי קריאת הספר הזה והשתקעות בדבריו של הסופר על ספרים ועל ספרות - גם אני בדעתו של המורה הזה: הסופר עשה את שלו - מבחינתי הסופר יכול ללכת, לבלות בפסטיבלים ספרותיים ובראיונות לעתונות. הספר הזה שיכנע אותי שמי שכותבים את הספרים שאני אוהבת לקרוא, לא מעניינים אותי כלל.”

“ניסיתי לקרוא את הספר ובעמוד 150 נשברתי. אני לא מבין למה תרגמו אותו לעברית ומה בדיוק רצה הכותב להגיד למי שיעיז ויקנה את הספר. המון מילים, קצת ניבולי פה, הרבה סיבובים במקום ומעט הומור בריטי צונן. לא ברור.”