ביקורת ספרותית על דברים קטנים כאלה מאת קלייר קיגן
ספר טוב

---

במאה ה-19 הוקם באירלנד מוסד ששם לו למטרה להחזיר לדרך הישר "נשים תועות". נשים תועות זו הגדרה מכובסת לנשים שעסקו בזנות, לנשים שהרו מחוץ לנישואין ולנשים אשר אורח חייהן המתירני לא נראה לאנשים אחרים. מוסד זה נקרא בית המחסה מגדלנה על שם הצדיקה מרים המגדלית. בחלוף השנים גדל מאוד בית המחסה מגדלנה והפך לרשת של מוסדות כאלו. הנשים שהגיעו לשם הועסקו בעקר בכביסה אך בחלוף השנים לבשו מוסדות אלו יותר אופי של כלא מאשר בית מחסה שאמור לעסוק בשיקום.

החוסות שם סבלו מאלימות פיזית, רוחנית ורגשית ובחלוף השנים לא היה כל קשר בין שיקום לבין מה שקרה שם באמת. לא יאומן כי רשת זו פעלה עד שנות ה-90 של המאה ה-20 ולאחר שהתגלתה האמת על מה שקרה שם בדלתיים סגורות, התנצל ראש ממשלת אירלנד על הדברים. יש לציין כי ההתנצלות היתה אישית ולא התנצלות ממשלתית רשמית.

בית המחסה מגדלנה עומד ברקע ספרה של קלייר קיגן אך היא כמעט ואינה מתייחסת למה שקרה שם. גיבור הסיפור הוא ביל פרלונג אשר נולד לאם לא נשואה כאשר זו הייתה בת 16, כך שבקלות רבה גם אימו הייתה יכולה להגיע לאותו בית מחסה ותינוקה היה נלקח ממנה. אלא שהאישה שאצלה עבדה במשק בית טפלה בה, גידלה את ביל וכך הוא זכה לחינוך הולם ולהקים משפחה למופת.

ביל הוא איש משפחה וגם איש עבודה – סוחר פחם מקומי אשר גם הדרך בה הוא מתייחס לעובדיו מעידה על אישיותו. הוא מתבונן על חמש בנותיו וליבו עולה על גדותיו מנחת. אך כשהוא מגלה מה קורה בבית המחסה, הוא אינו יכול לעמוד מנגד ומחליט לעשות מעשה, למרות שברור לו כי יהיה עליו לשלם מחירים.

"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" כך נאמר בפרקי אבות. ביל פרלונג אמנם לא קרא את פרקי אבות אך הוא נוהג על פי אינסטיקט אנושי המדריך אותו לעשות את המעשה הנכון. האיש שהחל את חייו עם "פחות מאפס" על פי הגדרתו, נזכר בגברת וילסון שתמכה בו ובאימו, הוא חושב על נדיבות הלב שלה, על הדרכים שבהם תיקנה ועודדה אותו, וערכים אלו הם כנראה המובילים אותו בבגרותו. זהו סיפור על אהבה וחמלה.

הכתיבה של קלייר קיגן חסכונית ומינימליסטית. גם קורא אשר אין לו רקע במה שקרה באירלנד עם בית המחסה מגדלנה, יכול להבין בין השורות כי המקום רחוק היה מלהיות גן עדן. הסיפור הזה על אנשים המוכנים להושיט יד לעזרה בזמן שרוב הסביבה מתעלם ומאפשר לרוע להמשיך ולהתקיים, הזכיר לי כמה אירועים מההיסטוריה הלא רחוקה של עמינו. זהו סיפור גם על חשיבותו של המטען הערכי אותו כל אחד מאתנו נושא איתו מהבית.

כתיבה מינימליסטית תמיד דברה אלי ותמיד הערכתי כותבים שידעו להכניס תוכן רב במעט עמודים. קלייר קיגן היא בהחלט אחת כזאת וברור לי שאחפש עוד מכתביה. התרגום של יותם בנשלום, ראוי גם הוא לציון.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על דברים קטנים כאלה