“בספר הזה ייטס כותב נורא יפה, על דברים שממש לא מעניינים אותי.
בגלל זה נורא קשה לי לפענח מה אני חושבת על הספר הזה, כי בין השורות היפות הוא מערבב ביקורת על יוצרים אחרים וממש מתרפק על שירה ויצירות שאחרים כתבו, בקצב מהיר שלא מאפשר לעקוב ולהבין למה הוא מרגיש צורך להזכיר כל כך הרבה אנשים ללא שום מרווח נשימה.
הוא אומר דברים יפים שתלושים מההקשר, ויוצאים באופן טבעי דרך זרימת מחשבות קודחת, שבה הנושא משתנה כל שורה.
זה מתיש לקרוא את חוויותיו מדברים שראה והדברים שעוררו אותו לחשוב כשזה בקצב כל כך מהיר, וכל שורה הוא מספר על משהו אחר כאילו שזה אפשרי לעקוב.
אפילו אם אני עוקבת, אפילו אם אני עוצרת ובאמת מנסה להבין, הוא עדיין לא אומר שום דבר מדהים על הדברים שהוא מזכיר.
ואם הוא אומר משהו מדהים, או משהו שנשמע יפה, זה נורא קשה להבין למה הוא באמת מתכוון כי הוא משמיט את ההסבר שנדרש כדי להעריך.
אני כותבת את הביקורת הזאת תוך כדי שאני קוראת את הספר בפעם השנייה, ובמקרה נתקלתי בציטוט מהספר שמעביר בצורה טובה את איך שאני חווה את הכתיבה שלו:
"האנרגיה הבוקעת מאדם שלם היא בלתי סדורה כחזיז ברק, כי כל מה שאפשר למוסרו, לחזותו מראש ולגלותו הוא חלקי בלבד".
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה לא שמתי לב, אבל עכשיו כשאני פחות מנסה להבין ופשוט קוראת כמה שיותר מהר, אני חושבת שמתוך אנרגיה כזאת בדיוק ייטס כותב.
הוא כותב כאילו הוא מדבר עם חבר על עולם שרק שניהם מכירים, בזמן שהם הולכים ברחוב במהירות אל עבר הדבר הבא שאולי ירגש.
זה צד אחד טוב שיש לספר הזה, אני בקושי מבינה למה הוציאו אותו לאור אבל יש משהו בחווית הקריאה שרוטט וחי.
זה לא ספר פשוט להבנה, ורובו פשוט משעמם.
ישר על ההתחלה הוא זורק שמות של כל כך הרבה אנשים, וזה באמת בלתי אפשרי לזכור את כולם ואת הסיבה שהוא בכלל מדבר עליהם.
אולי היו לו בעיות קשב וריכוז או משהו?
הוא כל כך תזזיתי באיך שהוא כותב את מה שהוא חושב, והייתי אומרת שזה פוטנציאל מבוזבז, אבל הרי שכל מה שהוא כתב כאן נכתב בין 1903 - 1912, ואני לא בטוחה על מה בדיוק הוא קיבל פרס נובל לספרות ב-1923, אבל אני לא חושבת שזה על דברים שנכתבו בסגנון ה"חזיז ברק" שלו, שמשתקף כאן.
- בהתחלה הספר הזה היה משעמם, אבל עכשיו אני בטוחה שהוא יותר מרדים ממשעמם.
אולי זה בגלל שסגנון הכתיבה שלו הוא כזה שנשמע יפה לאוזן, אבל התוכן עצמו חסר כיוון ומסגרת.
"מאז ומתמיד האמנתי שתכליתו של הקצב היא להאריך את רגע ההרהור שבו אנו ישנים וערים כאחד, הוא רגע היצירה: הוא משקיט אותנו באמצעות מונוטוניות מושכת אך מונע מאיתנו להירדם באמצעות גיוון".
אני לא חושבת שזו אשמתו של ייטס שהאוסף הזה של מאמריו מפספס ושלול מטרה.
כי כמו שכתוב בהקדמה:
"הם לקוחים מתוך שלושה מהספרים המאגדים את מאמריו הפואטיים של ייטס - 'רעיונות של טוב ורע' מ-1903, 'תגליות' מ-1907, ו-'ליטוש אבן האכטיס' מ-1912. באוסף זה הם מקובצים לפי נושאים: שירה, סימבוליזם ודרמה."
פשוט לא הבנתי מה ניסו לעשות כאן.
אז אפילו המשפטים היפים של ייטס לא יכלו לשנות את דעתי על הספר.
הוא כתוב טוב, אבל משום מה, אולי כי הוא עמוס בשמות ובמחשבות מעופפות, הוא פשוט לא מתרומם.
אלו רק דיבורים, אלו רק מחשבות, אלו רק מילים שמנוסחות יפה - ורציתי להגיע למקור, להבין את האדם שממנו הם יצאו.
ומכיוון שלא הבנתי, מכיוון לא הצלחתי באמת להבין, אלא רק להרגיש במעט את דופק הכוונות...
יצא שעבורי, ולצערי, הספר הזה היה חסר משמעות.”
