“אני לא ממש מתלוננת. אולי קצת, ממש קצת, בקטנה. בפסח הזה התכוונתי ללכת את ה-WHW. זה מסלול בסקוטלנד שהוא גם מאד יפה והנופים בו משתנים בקצב יחסית מסחרר והוא לא קשה ואפילו יש בו שירות העברת תרמילים, ככה שאפשר ללכת בלי כל הציוד על הגב. בהתחלה חשבתי לנסוע לבד, כי סופרמן לא מאד אוהב ללכת ברגל, בטח לא 150 ק"מ, והתאים לי להיות עם עצמי בשקט קצת יותר משבוע. בסופו של דבר חברה טובה, מי שנסעה איתי לטיול גם בפסח שעבר, הציעה את עצמה והחלטנו לנסוע ביחד. 

אני מאד אוהבת לטייל. את הדרך. המונומנטים פחות עושים לי את זה. אני אוהבת שבילים. לא כל כך אכפת לי אם יש בקצה איזה סלע שבולט מעל האוקיאנוס או פסגה עם איזה נופך הירואי. גם שוטטות רחובות אני מעדיפה על פני מוזיאונים נחשבים או כיכרות שיש להן שם. וגם ללכת לאיבוד. כשהייתי יותר צעירה ולא היו טלפונים חכמים ואפליקציות שיודעות הכל אהבתי ללכת בלי מפות. גם לנסוע ככה. זה היה אחד הנושאים שיכולנו לריב עליהם, הסופרמן ואני, כי הוא אחד שמסמן יעדים ויודע לאן הוא הולך ומה מחכה שם. מהר מאד הבנו שכדי להישאר יחד עדיף שנטייל לבד.

קל היה לי לאהוב את הספר מההתחלה. ההומור מצחיק אותי, הסיפור, על הבנקאי האפרפר והדודה האקסצנטרית שיוצאים יחד למסע דיולגים באירופה ובדרום אמריקה, הוא קודם כל כיפי, בדיוק כמו השוטטות ברחובות. את לא מצפה למשהו שיהמם אותך אבל כל הזמן קורים דברים, בכל פינה יש משהו מעניין,  והמצחיק, זה בונוס. עם הזמן גם מתברר שגרהם גרין היה רוצה לברר פה משהו על החיים, על מה הופך אותם להיות טובים, שקט ובטחון או התרגשות וחוסר יציבות, ולא שהוא מעמיד פה איזו דילמה קשה במיוחד, כי האפור אצלו אפור מאד, ובכל זאת האלטרנטיבות נשקלות.

הוא גם עתיר דמיון. מעבר לזה שהוא הספר הראשון שאני קוראת ומוזכרת בו סוריקטה, יש בו סיפורים קטנים ונפלאים, משלים מודרניים, שנובעים אל תוך העלילה, כמו הסיפור על הדוד שנשארה לו רק שנה לחיות והוא ביקש לחיות אותה בבית שיש בו 365 חדרים כך שיוכל לעבור כל יום מחדר לחדר והחיים ימשכו מבחינתו הרבה יותר זמן. אני לא רוצה לחרב לכם, אז אני לא אגיד פה איך זה מסתיים, אבל כל הדבר הזה לוקח אולי שישה עמודים מתוך הספר, ויש עוד כמה כאלה והם מצליחים להפוך ספר שיכול היה להיות נטול משקל למשהו בעל ערך רב יותר, מן סיפורים שאחר כך אני נזכרת בהם באמצע החיים, תוך כדי שיחה או משהו, ושואלת את עצמי איפה שמעתי את זה או מי סיפר לי אותם. ובכן, גרהם גרין.”

“למי שטרם קרא, ולמי שקרא לפני הרבה שנים - תרגום חדש. ספר קליל, אירוני, כתוב נפלא”