זמן רב חיכיתי שיצא לאור ספר כזה הסוקר את סצנת בתי הקפה בהקשר של התפתחות התרבות היהודית והישראלית, במיוחד עניין המידע שנגע לסופרים יהודים.
לקח לי מספר חודשים לקרוא את הספר, בעיקר מהעובדה שאני נוטה לקרוא לפחות חמשה ספרי עיון במקביל ובנוסף תמיד גם רומן.
הספר הזה מרתק ומכיל כמות אדירה של מידע לעכל. 35ע"מ של ביבליוגרפיה בסוף הספר ממחישים את רמת ההשקעה של המחבר.

הספר מכיל שבעה פרקים כשכל פרק סוקר

כשהייתי בן 10, קבלתי את הרדיו- טייפ הראשון שלי.
היה זה רדיו פיליפס גדול ומגושם, בעל כפתורים גדולים, שכל אחד מהם
סימן תחנת רדיו אחרת.
הרדיו הזה היה פתוח מרגע הגיעי הביתה ועד לרגע שהייתי נירדם, בדרך כלל
היה זה אבי שכיבה את הרדיו לאחר שכבר נירדמתי.
שנות ה-60-70 היו שנים נהדרות למוזיקת הרוק. לדעתי היו אלה השנים הטובות
של הרוק, או כפי שקראו לו המומחים R&B שפרושם רית׳מ ובלוז.
ובאמת, מוצא הרוק היה

הספר עוקב אחרי כמה ברנשים שהחליטו להגן על המדבר הפראי נגד התיעוש והציוויליזציה.
הכתיבה נפלאה, אבסורדית ומצחיקה מצד אחד ומלאת רגש ואהבה גדולה מהצד השני.
ציון לשבח מיוחד מגיע לספר על המצאה של שיטת מדידת מרחקי נסיעה חדשה, שישיות בירות.

ספר שנכתב על ידי עיתונאי-גרופי, שגרם לו, לדעתי, לפספס המון פרטים ולהתמקד בטפל.
יש יותר מידי דגש על כמות קהל שהגיעה לכל הופעה, רווחים מהופעות, לאיזה מקום הגיע כל אלבום באיזה מצעד ואיזה פרסים קיבלו חברי הלהקה.
אלו פרטים מיותרים שלא נותנים לקורא מידע אמיתי על הלהקה או על השירים שלה.

בכל פרק/קטע שבו מסופר על אלבום חדש הם הקליטו הסופר כתב יותר על העטיפה של האלבום מאשר על השירים שבאלבום.
איפה ניתו

שלום אנשים, לאחר ההפסקה שלקחתי מהאתר כי לצערי ירדתי בכמות קריאת הספרים שלי וזה ששכחתי שני חשבונות שלי באתר אני חוזר.
נתקלתי בספר זה לאחר שחיפשתי ספר שעוסק בערך בזאנר המוזיקה שאני שומע ולהפתעתי מצאתי את הספר בארון של אבי.
לא כל כך הכרתי את הלהקה כי אני שומע מוזיקה הרבה יותר כבדה אבל איך שהתחלתי לקרוא את הספר באמת שלא עזבתי אותו לרגע.
הספר נורא מעניין ונותן לנו נקודת מבט של אדם שחי עם הלהקה הזאת,

טוב, האמת צריכה להיאמר, אשכרה "גילוי נאות" : להושיב את עצמי לכתוב סקירה על ביוגרפיה העוסקת בלהקה האלמותית "לד זפלין", זה כמו לבקש ממני לספר על ההורים שלי פלוס-מינוס. יענו - לא אובייקטיבי בעליל. לד זפלין אצלי, כמו פינק פלויד, כמו דיוויד בואי (מעט יותר בקטנה), זה סם חיים. זה זיכרונות אללה-יוסתור, מפסטיבל ערד, מצה"ל, ממסיבות בכל הארץ, מטיולים באירופה... זה שנים של להתעורר איתם, להירדם איתם, לעשות אית

ספר דוגמטי ומגוחך. להוציא בשנת 2010 הרצאות שיקריות כתובות של פידל קסטרו, שכל מטרתן הייתה בשעתו להוכיח שפידל לא רצה במותו של צ'ה. הטקסטים מעוררי חמלה, כתובים בשפה ובטון שעברו מהעולם (תודה לאל). ספר שמיועד לאלו שרוצים להתחזק בדעתם בלי קשר לעובדות ולחוקרי היסטוריה ונפתולי המח.