"מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם."
(אריך קסטנר, בציטטה מגב הספר)

ציטוט מדויק, לדעתי, על טבע האדם. הדוגמה עם הכובע, אולי, לא ממש עדכנית. בימינו פחות מקובל הנוהג לחבוש כובעים (חוץ מכובעי מצחייה ומגבעת אצל חרדים). בזמנו גברים נהגו לחבוש כובע מגבעת בצאתם לרחוב, וכאשר חלפו על-פני מכר נהגו להרים את כובעם (זו גם אולי הסיבה, שאצל

כאשר אני נמצאת בתקופת קריאה שבה הספרים אחד אחרי שני מאכזבים בעיני ,אז הפתרון להעלאת מצב הרוח תמיד נמצא בספרי הילדים שמחכים לי בערימת הספרים .ו"אוֹטוֹ הדֻבּוֹן" של המחבר והמאייר טומי אונגרר "שפך" עלי מיד כוכבים של העולם האחר, עצוב, אנושי,חם,ומלא תקווה .

סיפור העלילה הוא בעצם דרך עיניו של הדֻבּוֹן.באמצעות ספור חייו הנוגע ללב של הדֻבּוֹן- אוֹטוֹ, מספר לנו המחבר על אחת התקופות הקשות שידעה האנ

לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי. 

זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
 
חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווק

הספר "אורה הכפולה" עומד על מדף הספרים הצנוע שלי מאז כיתה ג'. אני כנראה לא אוכל להזכר במספר הפעמים שקראתי בו, בכל הגילאים, בכל התקופות: ביסודי, בחטיבה, בתיכון יחד עם קלאסיקות כמו "דון קיחוטה", בצבא יחד עם "אם יש גן- עדן" וגם בסוף שבוע האחרון כשחזרתי מהאוניברסיטה עמוסת מידע על מולקולות, כוחות משיכה ושאר ירקות.
למרות שאפשר לחשוב בנקל כי ספר "פשוט" כמו זה יאבד מקסמו לצד עיסוקים אחרים, או "עניינים של

לפעמים כל כך קשה להיות בסימניה.
יש לי ימים מדוכאים, טבעי. אבל מה שעוד יש לי, זה ביטחון עצמי ממש ממש ממש באדמה. (לא אוהבת שאנשים מגדירים על עצמם "אני ככה" בלי פקפוק. ולכן אסייג: כרגע יש לי תחושה שאני מאופיינת בתסמונת זו בשלב זה של חיי)
כן, אני יודעת. לא בעיה כזו מוזרה. נפוץ וזה.
אבל לפעמים זה כל כך מדכא, אתם יודעים?
הקטע הוא שאני לא ממש יודעת איך להיפטר מזה. כאילו, אם הייתי יודעת אז...
תעמדי

החלק החשוב ביותר בספר הזה הוא ההקדמה. אני יודעת, וגם קסטנר יודע היטב, שהקדמות זה דבר שפשוט לא קוראים, אבל ההקדמה הזאת היא חשובה ביותר. הוא מספר כיצד רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי. כלשונו, או כלשון התרגום: "ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב פחד, וינקשו גם אלה באלה עצי הדקל והקוקוס. ואוכלת האדם הקטנה, הילדה שגופה משובץ שחור-לבן, זו שחצתה בשחייה את האוקיאנוס השקט רק כדי לקנות לעצמה בסן פרנסי

#
יש אנשים שמרבים בדיבור. מה שאפשר להסביר במשפט לוקח להם רבע שעה, הרבה דוגמאות, מלים המצטרפות למשפטים ובסוף הם שולפים עט ונייר ומציירים לך דיאגרמה, כי אולי לא הספיקו לך התיאורים בעל פה. הם מעייפים אותי כהוגן ובשיחה עם אחד כזה אני מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי כדי להישאר איתו ולא לנדוד במחשבות לTo do list עד שיסיים את ההסברים.

זה מה שהרגשתי בספר הזה: המון סיפורים וסיפורי-משנה, המון דיאלוגים שלא תו

שתי דתות מתנגשות והתנגשותן גורמת לקול פיצוח אדיר. הן לכאורה שלובות זרוע אך בהשלכת רסיס אחד של שלהבת הם משתלהבים והגצים מתעוררים ומתלקחים לכדי אש גדולה וחונקת.
אזרבייג'ן היא כור היתוך של דתות. נוצרים ומוסלמים חיים בה בשלום אלה עם אלה תחת שלטון רוסי, אך כאשר מתחילה מלחמת העולם הראשונה מתחילים להיבקע גם הסדקים שהיו שם מתחת לפני השטח בלתי נראים ומהבהבים את אותותיהם.
אוכלוסיית באקו ושאר המדינה מחול

הייתי עסוקה בביקורת על ספר אחר, כשבדיוק שוטטתי בסימניה ונתקלתי בספר הזה. חשבתי לעצמי – "לעצור הכול!" – והתפניתי לספר הזה. נזכרתי בספר הזה ומתי בכלל קראתי אותו. כשהייתי ילדה קטנה, ממש קטנטונת, קראתי אותו. באותו הזמן הייתי תלמידת בי"ס יסודי, והרבה מהזמן הפנוי שלי העברתי בקריאת ספרים. קראתי הרבה ספרים, ובין היתר גם את הספר הזה. איך אפשר לזכור את כל הספרים? או אפילו את רובם? אי אפשר, אבל את "פצפונת וא