"אדם זקן - מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם. הוא מדשדש אל המטבח ושם המים הפושרים יזכירו לו שבגילו ... שבגילו ..."
כך כתב דוד אבידן ושר דני ליטני, אך לגיבור סיפורינו, יש גם דברים אחרים לחלוטין.

הספר מגולל את סיפורו של עיתונאי קשיש בן 90 שמעולם לא נישא וכפי שהוא מעיד על עצמו, כל חייו שילם עבור יחסי מין עם מאות נשים. ביום הולדתו התשעים הוא מבקש לעצמו נערה בתולה לליל אהבה (לא כל אהבה)

זה הספר הראשון של מנדוסה שאני קורא, והופתעתי ממנו לטובה. מנדוסה כתב פארודיה שנונה על סיפורי בלשים, המתובלת בהרבה בדיחות קטנות ובשימוש רב באנדרסטייטמנט. הספר הצליח להעלות אצלי חיוכים ואף פרצי צחוק בלתי נשלטים מלווים בדמעות ובפירכוסים. לרגע עלה במחשבתי הרעיון הפרוע להעניק לו ציון של חמישה כוכבים, ואלמלא גירד לי באוזן בדיוק כשרציתי לסמן את הכוכב החמישי, ייתכן שהיה זוכה בו.

במרכז הסיפור נמצא בלש ע

ספר הביכורים של הסופר והקופירייטר הספרדי חסוס קראסקו הוא רומן אווירה עצמתי ומהפך קרביים. ילד נטול שם נמלט מביתו בכפר נידח באישון לילה. אין אנו יודעים את שמו של הילד, את המקום או את הזמן. גם רודפיו נטולי שם אך הטבע והאימה הראשוניים והקמאיים נוכחים בעלילה ואינם זקוקים לשם ולהצגה. קראסקו הוא אמן של תיאורי טבע, אווירה ורגשות. אנו חווים את פחדיו של הילד, חשים את רעבונו וצימאונו, את חום השמש הקופחת ואת

בעם עובד טוענים שהמנהרה הוא היצירה הספרותית הראשונה של ארנסטו סאבטו. יצירה זו עוסקת בשני אנשים: חואן פבלו קסטל ומריה איריברנה.
חואן הוא צייר שבתערוכה שלו הוא מבחין בצעירה המביטה בציור שלו בצורה מיוחדת. חואן חושב שיש בצעירה משהו מיוחד ולאחר מכן הוא עוקב אחריה ובשיחה המתפתחת היא אומרת לו משהו על הציור המסוים בו התבוננה וחואן מבין שזו הצעירה-אישה בה חשק תמיד משום שרק היא מבינה לליבו בניגוד להמון ולמ

מה בין פרש פולני שהוא בעצם טטארי לספרד ?

את החידה המשונה הזאת מציב מולינה כנקודת מוצא לספרו הפרש הפולני, כדמות החולפת, דוהרת ומהדהדת בעלילה המתפרסת במרחב המאה הקודמת, בספרד רבת התהפוכות.

פרש בודד*, מגיח מתוך החשכה, דוהר על רקע נוף הררי מטיל צללים, אווירת מתח וחוסר ודאות קיצוניים אופפים את דמותו. מיהו הפרש המסתורי, לאן הוא דוהר, מהי הבשורה אותה הוא מביא ? תעלומת הפרש היא נקודת מוצא מעוררת סקר

#
הגעתי עד עמוד 94 מתוך 147 עמודים בספרון הזה, איבדתי את הריכוז, השתעממתי ונטשתי.

147 עמודים של מונולוג (?) של כומר זקן, חובב ספרות וחובב ביקורות. אין פה פרקים, אין פה פיסקאות. יש נקודות ופסיקים (נודה על חסדים קטנים. אלה הכרחיים אך לא מספיקים) הוא מדבר באופן אסוציאטיבי בלי להפסיק כדי לנשום. רוב האיזכורים שלו, הנוגעים לתרבות ולהיסטוריה הצ'ליאנית, אינם מוכרים לי, לצערי, ואינם מעניינים אותי במיו

רחל אומרת שהיא לא ישנה בלילה כי היא פוחדת שלא נצליח לגייס את הכסף. אני אופטימית. למה שלא? אז נכון שהמצב עכשיו קשה ונכון שלא הרבה מבינים את המשמעות של גן ילדים במקום הזה כי אף אחד לא חושב שיש פה אנשים שחיים בתנאים שלא מביישים גם את הודו ונכון שהם פלסטינים וחיים בחמישים מעלות שלהם, אבל למה שלא יתרמו?

ואז אני מגלה שלמרות האופטימיות והכאילו קלילות שאני מנסה להמשיך לשדר, עוד לא כתבתי על הספר הזה למר

אנטוניו מוניוס מולינה הוא סופר שבשעתו מאד התרשמתי מספרו ״ספרד״, במיוחד מ״ירח מלא״ ופחות מ״חורף בליסבון״.
תקציר הספר מתאר את כתיבתו של מולינה כך: ״ ביכולת סיפורית וירטואוזית, שפיוט ומתח חוברים בה למזיגה מפתיעה, נשזרים כאן סיפוריהן האישיים של דמויות מרתקות של גברים ונשים, על שאיפותיהם ויצריהם, אהבותיהם ושנאותיהם, עם סיפורה האנושי והפוליטי העגום של תקופה אפלה.״

מולינה כותב כאן סיפור שנע על 2 צירי

"בתכניות של עכברים ואנשים
דרכן תדיר כה הפכפך,
ואין הן מותירות אלא יגון וכאב
במקום האושר המובטח"
רוברט ברנס.

לכולנו יש איזה חלום, שהוא בעצם משאת חיים, משהו אליו אנו שואפים, זה לא משנה אם נשיג אותו אם לאו, העיקר שהחלום הזה קיים.
בנובלה המיוחדת הזו מספר לנו סטיינבק על חלומם של ג'ורג' ולני, האחד קטן, זריז וחכם, השני רפה שכל תם, אשר חולמים על חלקת אדמה בעולם, בו יחיו על מדשני הארץ,