אנטוניו מוניוס מולינה הוא סופר שבשעתו מאד התרשמתי מספרו ״ספרד״, במיוחד מ״ירח מלא״ ופחות מ״חורף בליסבון״.
תקציר הספר מתאר את כתיבתו של מולינה כך: ״ ביכולת סיפורית וירטואוזית, שפיוט ומתח חוברים בה למזיגה מפתיעה, נשזרים כאן סיפוריהן האישיים של דמויות מרתקות של גברים ונשים, על שאיפותיהם ויצריהם, אהבותיהם ושנאותיהם, עם סיפורה האנושי והפוליטי העגום של תקופה אפלה.״
מולינה כותב כאן סיפור שנע על 2 צירי זמן: בשלהי שלטון הפשיסטים של הגנרל פרנקו ואחורה בזמן לתקופת מלחמת האזרחים בספרד.
כפי שנרשם בתקציר, כתיבתו של מולינה, בתיווכה של המתרגמת הנהדרת טל ניצן, אכן וירטואוזית ופיוטית והקורא אמור להתענג עליה. דא עקא, מהר מאד מבינים שהאיזון בין השפה היפיפייה לבין העלילה העמומה משהו, כמעט ואינו קיים ומופרע פעם אחר פעם על ידי מספרים שונים שלוקח זמן להבין מיהם לפי שאר הדמויות. זה מעצבן, בשלב מסוים זה מתיש והכי גרוע זה שאתה מסיים את הספר ושואל את עצמך אם מחר בכלל תזכור מה קראת? מה תגיד למי שישאל אותך בעתיד איך הספר? נראה לי שאגיד שאני זוכר כתיבה יפה אבל לא זוכר על מה ומי נגד מי... זה אגב, פחות או יותר, מה שאמר לי חבר טוב כששאלתי אותו מה דעתו על הספר, לפני שהתחלתי לקרוא...
מבחינתי זו אכזבה גדולה ועוד מחכה לי על המדף ״הפרש הפולני״ שאני מקווה שיפצה אותי במשהו...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
