“הסיפור הזה של אדית וורטון (1832-1937) נחשב כיוצא דופן בין יצירותיה של וורטון בכך שהוא היחיד שאווירה של קדרות מאפיינת אותו. היצירה (1911) מתרחשת בכפר בידיוני בשם סטרקפילד במסצ'וסטס במהלך שתי מסגרות זמן שמפרידות ביניהן 24 שנים. מתחילת הסיפור הסופרת מציגה לקורא סיפור ששיאו הוא מה שמוגדר כ"התרסקות" של איתן פרום, הגיבור הראשי בסיפור. טיבה המדויק והמלא של אותה התרסקות מוצג לקראת סוף הסיפור.
שלוש דמויות עומדות במרכז העלילה. שלושתן דרות באותו בית חווה עני. איתן פרום,בן 52, אשתו החולנית זינה, המבוגרת ממנו בכמה שנים ובת משפחתה מאטי סילבר צעירונת מלאת-חיים, שנשלחה על ידי משפחתה לסייע לזינה בתמורה לקורת-גג ולמזון. הדינמיקה בין הדמויות הללו היא שתוביל את העלילה לסופה המחריד.
וורטון הציבה מספר מן החוץ כמי שיתאר את העלילה. הלה מגיע כדי לעבוד בסביבה. הוא נתקל במקרה באיתן פרום בסניף דואר והרושם הראשוני מדהים אותו: "המראה הקפיא אותי על עומדי. אפילו אז הוא היה הדמות הבולטת ביותר בסטרקפילד, אף שלא היה אלא חורבת אדם. לא גובהו הוא שייחד אותו דווקא....היתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שלשלת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור היה עד שחשבתי אותו לאיש זקן....הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהנום".
ואכן וורטון בחרה לפזר רמזים, מעין גריינים (טיזרים)אשר מצד אחד, מעוררים את סקרנותו של הקורא לשמוע את הסיפור עד תומו, אך מצד שני נותרים מעט סתומים ומשמעותם המלאה מתחוורת רק בסוף הסיפור. כך המספר שואל את אחד מאנשי העיירה מדוע איתן פרום לא הסתלק מהעיירה מוכת הגורל הזו והתשובה: "מישהו היה צריך להשאר ולדאוג למשפחה, אף פעם לא היה אף אחד חוץ מאיתן. קודם אבא שלו – אחרי זה אמא שלו – ואחרי זה אשתו. 'ואחר כך ההתרסקות?' הרמון ציחקק בלעג, 'נכון, ואז הוא היה חייב להשאר". כאמור, המשמעות המלאה של הערות אלה מתחוורת במלוא קדרותה רק בסוף הסיפור.
המספר שוכר את שירותיו של איתן פרום כדי להסיעו לעבודתו מחוץ לעיירה. ערב אחד, סוער במיוחד, כשהשניים בדרכם חזרה לעיירה, הם נאלצים לעצור את המסע בשל מזג האוויר הקשה ואיתן פרום מזמין את הסופר לשהות את הלילה בבית האחוזה המתפורר שלו. במהלך אותו ערב פורס איתן פרום את סיפור חייו בפני המספר. המספר שומע על הטרגדיה מפי איתן ובבוקר למחרת הוא נחשף למציאות האיומה...
הסיפור מתבסס על שני משולשי יחסים: הראשון, אימו החולה של איתן, איתן, וזינה, שהובאה לטפל בה כדי שאיתן יכול להתפנות לטרדות הפרנסה. בתקופה זו זינה מתוארת כמלאת חיות ואיתן החושש להשאר לבדו לאחר מות אימו נושא אותה לאישה. זו ההחלטה הראשונה של איתן, המובילה להתדרדרות.
המשולש השני נוצר בשעה שאותה זינה הופכת עם השנים לאישה חולנית – היפוכונדריות או שמא מחלות פסיכוסומטיות הופכות אותה לאישה מרירה הנעדרת כל סממן נשי. גם הפעם נוספת צלע שלישית. קרובת משפחתה, מאטי סילבר המגיעה לסייע. גם משולש זה עומד בפני לחצים: בעוד המשולש הראשון מתרסק עם מותה של האם. המשולש השני עומד בפני לחצים כבדים. איתן מתאהב באותה מאטי, סמל האור לעומת אשתו הקודרת. התאהבות זו אינה מתוארת כמשיכה מינית, אלא כמעין תערובת של דאגה אבהית וחיזור מגושם. משאשתו עומדת על כך שמאטי תעזוב משום שהיא לא-יוצלחית, איתן המבועת פוסח על שני הסעיפים: האם להפקיר את מאטי, חסרת ההשכלה והכישורים המיוחדים לעתיד קודר יותר מזה שבחווה או להתנתק מהשלשלאות המוסריות הקושרות אותו לאשתו, אשר מועצמות על ידי הכללים החברתיים הנוקשים הרווחים בחברה שמרנית, ולממש את האפשרות לאושר. איתן ומאטי בחרו בדרך מסוימת. זו מובילה לסופו העגום של הסיפור.
הסוף הזה מתואר בתמציתיות על ידי גברת הייל, אחת מתושבות העיירה: "...אבל איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות. רק שאלה שלמטה כולם שקטים, שמה הנשים חייבות לשתוק".
אילו היה עלי להתאים מוזיקה לעלילה הקודרת הזאת הייתי בוחר, ללא היסוס, בפרק הראשון של הקנטטה 48 BWV "אוי לי, אדם אומלל שכמותי" מאת יוהאן סבסטיאן באך. שם הקנטטה מבוסס על "אגרת שאול אל הרומים" פרק 7 פסוק 24, המהווה חלק מהברית החדשה. שורות הפתיחה של אותו פרק בקנטטה נכתבה על ידי משורר אלמוני:
"הו כאב, הו מיסכנות, אשר היכו בי,
בשעה שרעל החטא
גועש בחזי ובעורקי:
העולם הופך עבורי בית חולי ומוות,
על הגוף לשאת את צרותיו עימו
עד הקבר".
אחרית הדבר מאת טל ניצן-קרן שופכת אור רב על הסיפור ועל המספרת.
השורה התחתונה: סיפור כתוב נפלא, המשלב תיאורי טבע נפלאים עם דילמות קיומיות ותוצאותיהן. הדמויות מעוצבות באופן משכנע ומרשים, בעיקר דמותו של איתן. מומלץ מאד.”