לרגל שידור הסרט הגרמני החדש "במערב אין כל חדש" בנטפליקס, החלטתי שאני חייב לקרוא את הספר לפניי הצפייה בסרט.

מדובר אולי בספר המלחמה הטוב שקראתי בחיי. הקריאה הייתה חוויה מיוחדת במינה שכן בניגוד לרוב ספרי המלחמה שיצאו עד אותה תקופה, הסיפור מסופר מבעד לעיניו של פאול בוימר, חייל גרמני פשוט בן 20, שחזר משירות קרבי של שנתיים באחד משדות המערכה במלחמת העולם הראשונה.

יוער כי התיאור בספר משיק לחייו האי

#
בגיל צעיר מדי קראתי אותו בפעם הראשונה. התרשמתי אז מהחלקים הדרמטיים של הסיפור, בעיקר כי אהבתי מאד – ועדיין אוהבת - את רימרק. בקריאה הנוכחית נוסף לו מבחינתי עומק שלא היה לו בקריאה ההיא. התובנה שהמלחמה היא סט פעולות שמתחיל בהתלהבות נעורים (לרוב הצעירים הם המגוייסים הראשונים לכל מלחמה), התפכחות בעקבות החוויות המצמררות שהם עוברים, מוות סתמי וחסר תהילה של חברים, פציעות קשות ונכות, והבנה שלעולם לא יו

במערב אין כל חדש התפרסם ב-1929 כשרמרק היה בן 31 ומספר על חייל בשם פאול בוימר, צעיר בן 19, הנזרק למלחמה, והרי רק אתמול היה בגימנסיה. הספר נחשב לספר מופת, התפרסם מאוד והיווה ספר אנטי מלחמתי חריף. בקריאה ראשונה נטשתיו במהרה וגם בקריאה שניה לא הרשים במיוחד בתחילה.

בזמן פרסום הספר המלחמה נחשבה בסיומה כמלחמה הנוראית שאירופה חוותה בפרט וכלל האנושות בכלל. לא היתה מלחמה שנראתה מיותרת ממנה ונוראית במתיה

"אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וחובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הרותחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד" (עמוד 41).

הספר "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק (הוצאת מחברות לספרות, 2014) מתאר חווי

כישראלים אנחנו מוקסמים מגשם. פעמים רבות שמעתי את המשפט "כמה מים!, הכל ירוק!" נאמר בנימת קנאה מאנשים שחזרו מטיול באיזו ארץ ארופאית עתירת גשם. גם אלה מאיתנו (שאני לא בינהם...) המקנאים בשפע הגשם הארופאי ירגישו טוב מאד עם האקלים היבש ומעוט הגשם שלנו, אחרי שיקראו את הספר הזה. הגשם היורד בסיפור ללא הפסק, גורם לטחב, בוץ ורקב, מעשיר ביצות, מוציא החוצה כל מיני יצורים לא נעימים ובקיצור - איכס.

אלה קורות

לפני שנים רבות באמצע משמרת כמאבטח באוניברסיטה העברית בירושלים פנה אלי זקן חביב והציג את עצמו כפרופסור למקצוע הקשה ביותר בעולם.
"מתמטיקה?" שאלתי אותו.
"כמעט" ענה.
"פיזיקה?"
"נכון" הוא אמר וסיפר לי בפרוטרוט על הפגנה שארגן בשנות החמישים בעודו סטודנט לפיזיקה, הפגנה שלדבריו הפילה את ממשלת בן גוריון. "היו זמנים" הוא אמר בנימה נוסטלגית והביט לשמיים "שבהם חינוך היה עילה לגיטימית להפלת ממשלה".

הש

לפני שנים מספר, ראיתי סרט דוק׳ בטלביזיה על שורשי האנטישמיות בגרמניה.
היה זה סרט יוצא מן הכלל מכוון שהוא חקר את שורשי הדבר בכל תחומי החיים.
זכור לי הדגש המיוחד שהבמאי נתן לו תשומת לב - כיצד האנטישמיות באה לביטוי
בבניית הכנסיות הקטוליות.
אחת הדוגמאות שהוא מצא היתה בינין הקתדרלה בנירנברג ( אני חושב), שהכילה
פסלים חצובים מאבן שמבטאים דמויות של יהודים שמבטאים את השטן.
הדמויות היו חצובות בקיר הקת

הפוגה בחסות הקורונה. בעת סכנה עולמית (כביכול), ברור לכל כי מלחמה אנושית היא מותרות. אולם תכף היא תשוב כאילו מעולם לא עזבה. במערב אין כל חדש, וגם לעולם לא יהיה.

הסיפור מגולל את קורותיו של פאול בוימר, צעיר גרמני בחזית מלחמת העולם הראשונה. אנו עדים ללחימתו לצד חבריו כנגד אויב בלתי נלאה, כנגד יצר ההרס העצמי של האדם.

רמרק, פליט מלחמת העולם הראשונה, מיטיב לעורר אמפתיה כלפי דמויותיו. כלל לא ברור א

ספר חובה. לאוהבי ההיסטוריה, הפוליטיקה, הפסיכולוגיה ועוד. ללא ספק, אחד מרומני המלחמה הגדולים בכל הזמנים כפי שכתוב על המהדורה החדשה. גם אחרית הדבר בתרגום מחודש זה מאת <mark>גדי גולדברג</mark> היא מצוינת בעיני, ומכניסה הספר לקונטקסט ההיסטורי פוליטי של זמן הוצאתו לאור. מומלץ, עצוב, קודר ומשובח.