צפרדעים היה ספר טוב, אבל לא התכוונתי להמשיך ולקרוא ספרים של מו יאן, עד ששוטטתי לילה אחד, הגעתי אל הביקורת הנהדרת של עמית לנדאו והחלטתי ללכת על זה. כשמדובר בלמעלה משש מאות עמודים, בדרך כלל נדרשת החלטה. לפחות אצלי זה ככה. 

אני אתחיל מהסוף. זה ספר נהדר. הוא אינפורמטיבי, מתאר את סין לאורך כל המחצית השניה של המאה העשרים, הוא מלא הומור, יש בו נקודות מבט מעניינות, גם מפני שרוב המספרים הם בעלי חיים, גל

התרבות הסינית היא אחת התרבויות החשובות בעולם ולבטח החשובה והמשפיעה ביותר באסיה. מה שקורה בסין משפיע היום על העולם כולו ולמי שהיה ספק בכך, בא לעולם אותו וירוס מספר 19 והוכיח זאת בדרך לא ממש סימפטית. עם כל הכבוד לסינים אשר הם אחראים לרבות מן ההמצאות החשובות בהיסטוריה, בכל האמור לזכויות אדם בעולם, הם משתרכים אי שם בתחתית הרשימה. סין
היא אחת מהמוציאות להורג הגדולות ביותר בעולם ושם עושים זאת לא רק על

ג'אנט וולס עלתה על נוסחה מנצחת. אני לא אומרת את זה לגנותה. היא לא מעתיקה מאיש, רק מעצמה. כתיבתה טובה ומעניינת, הסיפור שהיא רוקחת יכול להיות סביר במציאות של ארצות הברית של העיירות הקטנות, אלה שעל קורותיהן קראנו בספרים רבים של סופרים אמריקאים רבים. נראה שעיירות מהסוג הזה - כה שונות מהדימוי המקובל של "אמריקה" של האגדות - עיירות מהסוג הזה יכולות להתקיים רק שם. עיירות המוקמות מסביב למפעל שהוא גם המעסי

את הספר הנוכחי לקחתי לידי מסיבה אחת בלבד- שם הסופרת: ג'אנט וולס. מוכר לכם?
קראתי את ספרה האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית", שהתנוסס במשך שש שנים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ומאוד אהבתי.
בעבר, כתבתי באחת מסקירותיי, שיש סופרים שב-ד.נ.א. שלהם, יש דפוס כתיבה מסויים. גם ג'אנט וולס נכנסת לקטגוריה הזו לפחות, על-פי הספר הנוכחי.
בדרך כלל הסופרים הללו כותבים ספר אחד שהוא בדרך כלל מצוין וגם רב-

מי את, ג'נט וולס?
פרצת לחיינו בסערה אחת גדולה בספר "טירת הזכוכית" (שעוד לא קראתי!), אוטוביוגרפיה שהייתה איזה עשרות שבועות בבסט סלר של הניו יורק טיימס (שתכלס, חצי מהספרים שהוא מדרג הם לא משהו במיוחד). טוב, אז שיטוט מהיר בויקיפדיה מגלה שג'נט יקירתנו היא בכלל עיתונאית, שכתבה ל"ניו יורק טיימס", "אסקוויר" ובצורה מפתיעה גם לאיזה טור רכילות. אוי ג'נט, שובבה שכמותך.

אני לא יכול לעשות השוואות בין "כוכב

נקרא שלוש פעמים בשבת אחת.
באמת.
תשאלו איך אפשרי?
נו, תשאלו.
שאלתם? יופי.

אז פעם אחת קראה הבת הגדולה, ואז היא סיימה. הבת האמצעית שמחה, כי זה אומר שהיא יכולה לקרוא את הספר. וגם היא סיימה. ואז אמא שלהן לקחה לקרוא. גלשה קצת לתוך מוצ"ש, אבל גם היא סיימה. כך שכל מה שייאמר להלן אינו מפחית לרגע מהעבודה הבסיסית: הספר קריא, זורם ומשאיר עניין לקריאה רצופה ומהירה, כיאה וכיאות לדור הווי-ווי-ווי שאנחנו כ

אתם מכירים את זה שאתם מעבירים לכם איזה תסריט בראש,מה תגידו,מה תעשו,איך כולם יקשיבו לכם ויבינו למה אתם מתכוונים ומה אתם רוצים?ואז אתם מתחילים לחשוב על זה מכל מיני צדדים,להעביר כל מיני תרחישי בראש?
טוב,ככה הרגיש הספר הזה.

מו יאן כתב פה יצירה נכבדה של 655 עמודים.ומבחינתי,האורך לא מרתיע,אבל הוא צריך להצדיק את עצמו.ספר באורך כזה צריך לדעת להחזיק את הקורא במתח,להחזיק אותו שלא יתייאש מקריאה באמצע.ובכ

ביקורת זו מחליפה ביקורת קודמת.

סיימתי לקרוא ספר ענק זה (656 עמודים) ולא הייתי מתנגד שלא ייפסק.

רומן ענק זה הוא המשך ביקורתו של זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2012, הסופר הסיני מו יאן, על החברה הסינית, על המשטר הקומוניסטי ועל המשטר הקיים כיום.
זהו סיפורו של איש עשיר, סי מן נאו אשר נורה למוות על ידי אנשי כפרו הקומוניסטים מאחר וסרב להצטרף לשורותיהם. לאחר מספר שנים של יסורים בגיהנום, הוא מבקש לחזור

הסופר מו יאן הוא טיפש, רברבן, סכסכן, גרגרן, גוזמאי, עכברוש בעל דמיון מרושע, טפיל-עלוקה, ומכוער בצורה יוצאת דופן. כבר מגיל צעיר הוא היה ילד כאפות מושלם, מרוח כולו בנזלת ודמעות בזמן התרגשות, וכשגדל הפך לחנפן וקונפורמיסט עלוב, כישלון בכל מה שעשה. את כל המחמאות האלה לא אני שופך עליו: כך מעידים גיבורי ספרו, שחורי החמור החרמן, השור הצדיק, חזיר שישה עשר- מלך החזירים של חוות עצי המשמש, וכלב ארבע- יו"ר האס