ביקורת ספרותית על חיים ומוות מתישים אותי מאת מו יאן
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 7 ביולי, 2017
ע"י עמית לנדאו


הסופר מו יאן הוא טיפש, רברבן, סכסכן, גרגרן, גוזמאי, עכברוש בעל דמיון מרושע, טפיל-עלוקה, ומכוער בצורה יוצאת דופן. כבר מגיל צעיר הוא היה ילד כאפות מושלם, מרוח כולו בנזלת ודמעות בזמן התרגשות, וכשגדל הפך לחנפן וקונפורמיסט עלוב, כישלון בכל מה שעשה. את כל המחמאות האלה לא אני שופך עליו: כך מעידים גיבורי ספרו, שחורי החמור החרמן, השור הצדיק, חזיר שישה עשר- מלך החזירים של חוות עצי המשמש, וכלב ארבע- יו"ר האספה הכללית של כלבי נפת גאו מי. מזל שלקוף הרזוס האפור, המאהב של הפאנקיסטית המחומצנת פאנג פנג-חואנג, לא ניתנה זכות הדיבור. אבל בעצם בשלב הזה הוא כבר היה עסוק בטיהור נשמתו משאריות השנאה במצוות אל השאול יאמה.
מבולבלים? בצדק! "חיים ומוות מתישים אותי" הוא בעת ובעונה אחת סאגה משפחתית בת חמישה דורות, ופארודיה סוריאליסטית מצחיקה על המשטר הקומוניסטי בסין ועל רעיון הלידה מחדש במסורת הבודהיסטית. סי-מן נאו, איכר אמיד נשוי ובעל שתי פילגשים, מוצא להורג במהלך המהפכה הקומוניסטית על ידי בני כפרו. רותח מזעם על חוסר הצדק שנעשה לו, בשל היותו לטענתו אדם חרוץ, נדיב וטוב לב, הוא מקים מהומות בגיהינום, ודורש לחזור לעולם החיים כדי שיוכל לסגור חשבון עם בני כפרו המהפכנים שגרמו לו עוול. לבסוף לאל יאמה נמאס ממנו, והוא שולח אותו בחזרה לעולם החיים ולכפרו, אבל בדמות חמור הנולד למשפחה המתגוררת באחוזתו לשעבר, ולאחר מכן בדמות שלל חיות המשק הנזכרות לעיל. ההברקה המקורית של מו יאן היא שבניגוד לעקרון היסוד של גלגול הנשמות בבודהיזם- אין זכרונות מהחיים הקודמים ואין הישארות התודעה של הנפש הקודמת- גיבורי הספר הם חיות הזוכרות היטב את האדם שהיו קודם לכן, ומבינות סינית (אפילו כמה מילים בספרדית, במקרה של החזיר), וכך יודעות על מה מדברים האנשים סביבן. למעשה, אפילו זה מוצג כתקלה משעשעת: בשלב מסוים מתחיל האל יאמה לחשוד בסבתא מנג, האחראית בשאול על בישול מרק בשר המתפקד כשיקוי השכחה (שנותנים לכל נשמה לפני שמחזירים אותה לחיים), שמא התחילה לרמות במתכון...
"חיים ומוות מתישים אותי" יוצר הקבלה סמויה ואמיצה למדי בין הגיהינום, על מערכת המשפט ופרקטיקות העינויים שלו (שכוללות, למי שתהה, טיגון בשמן רותח) לבין סין, על מערכת החוק המעוותת ושיטות הענישה שלה, ובמיוחד על רקע אידאל ה"חינוך מחדש" של הקומוניזם הסיני. מערכת המוות והלידה מחדש של הבודהיזם מקבילה בעצם לגורלם של תושבי הכפר, שבמסגרת התהפוכות הפוליטיות השונות בהשראת מאו ויורשיו, מיטלטלים כל הזמן בין המעמדות החדשים של סין הקומוניסטית: בן רגע יכול אדם בראש הפירמידה להיות מוכרז כבוגד ריאקציונר ואויב המעמד ע"י "מועצת הקומונה המהפכנית". במהרה הוא או היא ימצאו את עצמם- במידה ונותרו בחיים ולא נאסרו- מנושלים מכל הישגיהם, מוכים ומושפלים ברחוב, ולהפך.
כמה מרגעי השיא ההומוריסטים של הספר מצויים בפרק החזיר: במסגרת היוזמה המהפכנית של הקומונה הכפרית, מוחלט להקים במקום חוות חזירים ענקית, שתשמש מופת לסין כולה. היו"ר מצהיר בפאתוס כי "כל חזיר הוא פצצה המושלכת היישר ללב האימפריאליסטים, הרוויזיוניסטים והריאקציונרים!". חזיר שישה עשר בעצמו מאמץ את הטרמינולוגיה הזו ומעיד על עצמו שהוא "נמרץ ואופטימי, לא נוטה למלנכוליה זעיר בורגנית". ביום מושלג אחד הוא מטפס על עץ המשמש ומחקה להנאתו את צליל האזעקה על התקפה אווירית. היו"ר ממהר להכריז כי מדובר בחזיר "מואר" (שוב הקבלה לעולם הבודהיסטי), אשר זיהה את "הקשר" בין מזג האוויר הסוער לבין מתקפה אפשרית של אויבי המהפכה, ולכן הזהיר את העם. בנו של האיכר העשיר שהוצא להורג בתחילת הספר, בחור צעיר החשוד בחוסר נאמנות למשטר בשל הרקע המעמדי הבורגני שלו, נחוש להראות לקומונה שתהליך החינוך מחדש שלו הושלם, והוא זועק "מזכיר המפלגה הונג, מהיום והלאה כל החזירים הם אבי וכל החזירות הן אמי!". בדומה למשטרים אחרים בגוש המזרחי, גם המשטר הסיני פורר את יחסי הקירבה המשפחתיים, כאשר עודד ילדים לצאת נגד קרוביהם בשם המהפכנות. ב"חיים ומוות מתישים אותי" בנים בוגדים בהוריהם, וגברים ונשים בבני זוגם. מו יאן שומר גם כאן על ההקבלה המבנית, וכך הגלגולים החייתיים של סי-מן נאו מתייחסים בניכור לאמהותיהם האתון, החזירה והפרה. למען ההגינות צריך לומר שגם המעבר של סין לקפיטליזם הנובו-רישי של ימינו, המתואר בספר בשלבים המאוחרים, לא משנה את המציאות הטראגית הזו.
מלבד סי מן נאו על שלל גלגוליו, מו יאן יצר בספר זה גם דמות אנושית בלתי נשכחת, והיא דמותו של האיכר לאן ליאן. דמות זו (שלצד סי מן נאו הזכירה לי בעקשנותה את מיכאל קולהאס של היינריך פון קלייסט) מאפשרת לסופר לבטא באופן ישיר יותר ביקורת עקרונית על השיטה הפוליטית הנהוגה בארצו: בשעה שכל סין עוברת תהליך קולקטיביזציה וכל האיכרים מסתפחים לקומונות החקלאיות, מסרב לאן ליאן להצטרף לחגיגה. אל מול איומים ולחצים כבדים מצד הפקידים המפלגתיים הוא נחוש להשאר האיכר העצמאי האחרון בסין ולהראות ל"סוציאליסטים האלה", גם אם הדבר יעלה לו בבידוד חברתי ומשפחתי מלא. הוא מסרב לאמץ את הכינוי המפלגתי המקובל לראש המדינה "היושב ראש מאו" ומתעקש לכנותו בפשטות מאו דזה טונג, כאילו היה אדם מן הישוב, ומדבר על זכות הקיום העקרונית של עורב אחד לבן, גם אם "עורבים הם שחורים בכל העולם כולו". על רקע כל זה, מעניין שמו יאן האמיתי אינו סופר נרדף שחי בגלות. למעשה, הממסד הסיני אף מיהר לאמץ אותו ולברכו עם זכייתו בפרס נובל ב-2012. יתכן שסוד הקסם ההישרדותי שלו טמון בכך שאינו לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי: כפי שציינתי, גיבוריו החייתיים של מו יאן משמיצים אותו ללא הרף, וזאת בהיותו דמות משנית בספר אשר איננה המספר. זו תחבולה סיפורית משעשעת, שעד היום לא נתקלתי בה.
מילה אחרונה על התרגום: לא מזמן פורסמה בעיתון 'הארץ' כתבה על עולם התרגום הספרותי בישראל, שהולך ומידרדר. בין השאר הוזכרה הנטייה של הוצאות ספרים לתרגם מאנגלית ספרים שנכתבו במקור בשפות אחרות, משום שהתעריף לתרגום מאנגלית נמוך יותר. גם "חיים ומוות מתישים אותי" תורגם למרבה הצער מאנגלית. את מה שאבד בטלפון השבור הזה אפשר רק לדמיין, אבל שרידים לנטייה לחסוך על חשבון האיכות מצאתי בשתי טעויות לקראת סוף הספר. חבל, אבל למרות הכל זה בעיני ספר נהדר, מצחיק ונוגע ללב.
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סנטו (לפני שנה ו-1 חודשים)
ספר מצויין, רעיון מקורי, קצת חוזר על עצמו לעיתים אבל בהחלט שווה קריאה.
מחשבות (לפני שנה ו-1 חודשים)
יופי של סקירה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ