“"מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם." (אריך קסטנר, בציטטה מגב הספר) ציטוט מדויק, לדעתי, על טבע האדם. הדוגמה עם הכובע, אולי, לא ממש עדכנית. בימינו פחות מקובל הנוהג לחבוש כובעים (חוץ מכובעי מצחייה ומגבעת אצל חרדים). בזמנו גברים נהגו לחבוש כובע מגבעת בצאתם לרחוב, וכאשר חלפו על-פני מכר נהגו להרים את כובעם (זו גם אולי הסיבה, שאצל”

“שלושים וחמישה במאי? אין יום כזה. בלוח השנה הסטנדרטי זה ארבעה ביוני, וזה היום. בלוח השנה המופרך שברא ראשו של אריך קסטנר זה שלושים וחמישה במאי. יום שבו דני (או קונרד, תלוי לאיזה תרגום אתם מאמינים) הגיע במסע אל הים הדרומי יחד עם הדוד ובעזרתו של הסוס נגרו קבלו הרוכב על גלגיליות. בהקדמה לספר "אמיל והבלשים" מספר קסטנר כיצד הוא רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי ("ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב”

“לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי.  זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.   חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווק”

“החלק החשוב ביותר בספר הזה הוא ההקדמה. אני יודעת, וגם קסטנר יודע היטב, שהקדמות זה דבר שפשוט לא קוראים, אבל ההקדמה הזאת היא חשובה ביותר. הוא מספר כיצד רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי. כלשונו, או כלשון התרגום: "ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב פחד, וינקשו גם אלה באלה עצי הדקל והקוקוס. ואוכלת האדם הקטנה, הילדה שגופה משובץ שחור-לבן, זו שחצתה בשחייה את האוקיאנוס השקט רק כדי לקנות לעצמה בסן פרנסי”

“"מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם." (אריך קסטנר, בציטטה מגב הספר) ציטוט מדויק, לדעתי, על טבע האדם. הדוגמה עם הכובע, אולי, לא ממש עדכנית. בימינו פחות מקובל הנוהג לחבוש כובעים (חוץ מכובעי מצחייה ומגבעת אצל חרדים). בזמנו גברים נהגו לחבוש כובע מגבעת בצאתם לרחוב, וכאשר חלפו על-פני מכר נהגו להרים את כובעם (זו גם אולי הסיבה, שאצל”

“שלושים וחמישה במאי? אין יום כזה. בלוח השנה הסטנדרטי זה ארבעה ביוני, וזה היום. בלוח השנה המופרך שברא ראשו של אריך קסטנר זה שלושים וחמישה במאי. יום שבו דני (או קונרד, תלוי לאיזה תרגום אתם מאמינים) הגיע במסע אל הים הדרומי יחד עם הדוד ובעזרתו של הסוס נגרו קבלו הרוכב על גלגיליות. בהקדמה לספר "אמיל והבלשים" מספר קסטנר כיצד הוא רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי ("ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב”

“לא התכוונתי לקרוא את זה ממש. חשבתי לעלעל. לקחתי כי הוא היה, כי "האוריינטליסט" של טום רייס, ספר שקורבאן סעיד הוא הגיבור שלו, היה ספר מרתק בעיני וכי חשבתי שקצת מושג על איך אותו קורבאן סעיד כתב עם קצת פחות תיווך לא יזיק לי.  זה סיפור אהבה בין נער מוסלמי שיעי לנערה ממוצא גיאורגי, נוצרית יוונית אורתודוקסית, שמתרחש בבאקו במהלך וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.   חלק נכבד מהידע ההיסטורי שיש לי על הקווק”

“החלק החשוב ביותר בספר הזה הוא ההקדמה. אני יודעת, וגם קסטנר יודע היטב, שהקדמות זה דבר שפשוט לא קוראים, אבל ההקדמה הזאת היא חשובה ביותר. הוא מספר כיצד רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי. כלשונו, או כלשון התרגום: "ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב פחד, וינקשו גם אלה באלה עצי הדקל והקוקוס. ואוכלת האדם הקטנה, הילדה שגופה משובץ שחור-לבן, זו שחצתה בשחייה את האוקיאנוס השקט רק כדי לקנות לעצמה בסן פרנסי”