“זה הספר הראשון של מנדוסה שאני קורא, והופתעתי ממנו לטובה. מנדוסה כתב פארודיה שנונה על סיפורי בלשים, המתובלת בהרבה בדיחות קטנות ובשימוש רב באנדרסטייטמנט. הספר הצליח להעלות אצלי חיוכים ואף פרצי צחוק בלתי נשלטים מלווים בדמעות ובפירכוסים. לרגע עלה במחשבתי הרעיון הפרוע להעניק לו ציון של חמישה כוכבים, ואלמלא גירד לי באוזן בדיוק כשרציתי לסמן את הכוכב החמישי, ייתכן שהיה זוכה בו. במרכז הסיפור נמצא בלש ע”

“מי שלא מכיר את גבריאל גרסיה מרכס- שיקום !!! הוא היה סופר והעיתונאי, תסריטאי ואקטיביסט פוליטי נחוש, קולומביאני, שכתב את "100 שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה", "סתיו של פטריארך", "כרוניקה של מוות ידוע מראש", ושלל סיפורים קצרים שנאגדו בכותרים כמו: "שנים עשר סיפורים נודדים", "על אהבה ושדים אחרים", "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", ועוד רבים אחרים וטובים שהיו לרבי מכר עולמיים - חלקם גם תורגמו לעב”

“# הגעתי עד עמוד 94 מתוך 147 עמודים בספרון הזה, איבדתי את הריכוז, השתעממתי ונטשתי. 147 עמודים של מונולוג (?) של כומר זקן, חובב ספרות וחובב ביקורות. אין פה פרקים, אין פה פיסקאות. יש נקודות ופסיקים (נודה על חסדים קטנים. אלה הכרחיים אך לא מספיקים) הוא מדבר באופן אסוציאטיבי בלי להפסיק כדי לנשום. רוב האיזכורים שלו, הנוגעים לתרבות ולהיסטוריה הצ'ליאנית, אינם מוכרים לי, לצערי, ואינם מעניינים אותי במיו”

“זה הספר הראשון של מנדוסה שאני קורא, והופתעתי ממנו לטובה. מנדוסה כתב פארודיה שנונה על סיפורי בלשים, המתובלת בהרבה בדיחות קטנות ובשימוש רב באנדרסטייטמנט. הספר הצליח להעלות אצלי חיוכים ואף פרצי צחוק בלתי נשלטים מלווים בדמעות ובפירכוסים. לרגע עלה במחשבתי הרעיון הפרוע להעניק לו ציון של חמישה כוכבים, ואלמלא גירד לי באוזן בדיוק כשרציתי לסמן את הכוכב החמישי, ייתכן שהיה זוכה בו. במרכז הסיפור נמצא בלש ע”

“מי שלא מכיר את גבריאל גרסיה מרכס- שיקום !!! הוא היה סופר והעיתונאי, תסריטאי ואקטיביסט פוליטי נחוש, קולומביאני, שכתב את "100 שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה", "סתיו של פטריארך", "כרוניקה של מוות ידוע מראש", ושלל סיפורים קצרים שנאגדו בכותרים כמו: "שנים עשר סיפורים נודדים", "על אהבה ושדים אחרים", "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", ועוד רבים אחרים וטובים שהיו לרבי מכר עולמיים - חלקם גם תורגמו לעב”

“# הגעתי עד עמוד 94 מתוך 147 עמודים בספרון הזה, איבדתי את הריכוז, השתעממתי ונטשתי. 147 עמודים של מונולוג (?) של כומר זקן, חובב ספרות וחובב ביקורות. אין פה פרקים, אין פה פיסקאות. יש נקודות ופסיקים (נודה על חסדים קטנים. אלה הכרחיים אך לא מספיקים) הוא מדבר באופן אסוציאטיבי בלי להפסיק כדי לנשום. רוב האיזכורים שלו, הנוגעים לתרבות ולהיסטוריה הצ'ליאנית, אינם מוכרים לי, לצערי, ואינם מעניינים אותי במיו”