תראו אני מודה לבודלר מאחר ואשכרה סוג של התגברתי על הפחד מאחר וזו הגרסה היחידה שאפשר לכתוב בה על ספר השירה האייקוני שלו. עכשיו זה לא בגלל שקראתי את ההוצאה הזו בתרגום של <mark>דורי מנור</mark>. אין שם את כל השירים. קניתי גרסה מלאה באנגלית וקראתי הכל. התרגום הקודם לעברית די פג תוקפו. עכשיו למה התגברות על פחד? כי במשך שנים, אני מפחד ומסתיר את עיניי מהדיוקן המאיים של קרוואג'יו עם ראש מדוזה. מאז ראיתי אותו כילד, הוא

לעניות דעתי, כאשר ישאלו אדם, כל אדם, מיהו דקארט, מרבית האנשים יענו כי מדובר באדם שכתב את המשפט המפורסם: "אני חושב, משמע אני קיים."

משפט זה שציינתי למעלה סיקרן אותי רבות, מה זאת אומרת אני חושב ולכן זו עילה לכך שאני קיים? ישנן סיבות רבות בעטיין אנו קיימים! יש לנו לב, יש לנו מוח.מהי המשמעות מאחורי משפט תמוה זה? לכן יצאתי להרוות את סקרנותי ולקרוא מעט על רנה דקארט וספר זה היה מושלם עבורי, אדם שאינ

ספר מקסים, התרגום של <mark>דורי מנור</mark> מיושן במובן הטוב של המילה, ומשקף את הלך הרוח והאוירה בספר המתרחש בעיירה פלמית מנומנמת בבלגיה של המאה ה-19. למרות שהספר קצר הוא מצליח לשבות את הקורא. הסוף עלול לאכזב את מי שרגיל לסופים המפתיעים שנהוגים כמעט בכל ספר שנכתב בשנים האחרונות, אבל בסופו של דבר הספר "לא מבייש את הפירמה" של ז'ול ורן הגאוני.

בבחירת ספר יש פרמטרים. יש ספרים שקוראים אותם כי חייבים, כי הם ארוע ספרותי שכולם חייבים לשזוף עיניהם בו. יש ספרים שצריך ללקט פרמטר לפרמטר. אצלי פריז מוסיפה נקודות, תרבות צרפת בכלל גם כן. פרסים הם עניין מורכב יותר: הגונקור מוסיף (לספר הזה יש זכיה), הבוּקֶר בהחלט מוריד והאורנג' מצריך בדיקה נפרדת לכל ספר. אם לספר גם נוספת האות 'מ' לציון תרגום של ספר מופת, אפשר בהחלט להרגע ולהבין שלפנינו ספר משעמם מקיר

ראשון הפילוסופים המודרניים. תודה ל<mark>דורי מנור</mark> על התרגום הנגיש והקולח. מדובר באחד מפורצי הדר בצורת החשיבה המודרנית וכל בר דעת, משכיל וסקרן חייב לקרא אותו.
תענוג

יש בספר אסופה של שירים, הכתובה לא באופן מחורז אלא בצורת פרוזה.החדות והשנינות של בודלר עולה וניכרת יפה מבין שיריו.בתוך האסופה מופיע שיר שלטעמי הוא גולת הכותרת של הספר.השיר נקרא בשם 'הבושם והכלב'. בשיר זה המחבר מתאר שהוא רכש בושם משובח,ורצה לפנק את הכלב שהתלווה אליו.הכלב ניגש אליו מכשכש בזנבו כמי ששמח על מה שצפוי לקבל,אך משהריח את הבושם המשובח, הפך פניו והחל לנבוח מולו כמי שעשו לו עוול, בתגובה לכך

השבוע הבת שלי התעמתה לראשונה עם מערכת החינוך הציבורית. היא בכיתה ז' ועשתה השנה החלטה לא טריוויאלית כשעזבה את בית הספר הדמוקרטי שלמדה בו ועברה לבית ספר "רגיל". עד עכשיו, משהו כמו שלושה חודשים נטו, היא היתה די נלהבת ונהגה בניגוד לאופייה כשהקפידה להכין שיעורי בית, לשנן לא מעט חומר לקראת מבחנים ואפילו לסכם בשיעור מידי פעם. לא הערכתי שזה יחזיק מעמד הרבה זמן אבל השתדלתי לשדר נחת. שלשום היא הגיעה לשיעור

הייתי פעם בת 17. יש אפילו כמה דברים שאני זוכרת משם. נדמה לי שיותר מהכל, מה שהיה שם זה חופש, בעיקר במובן של חוסר דאגה. ידעתי שהכל יהיה בסדר, ושאם משהו ישתבש זה לא נורא כי אני אוכל לתקן אותו. לא עלה בדעתי שישנם דברים שהם לא ברי תיקון. זה יכול להישמע אינפנטילי, ואולי זה באמת כזה, אבל נדמה לי שזה בעיקר עניין של מזל. לא הייתי צריכה להתמודד עם שום דבר נוראי באמת וכל המעשים חסרי האחריות שעשיתי הסתיימו בל

לכאורה ספר קצרצר על הקרב המתמשך בצעירותנו בין הנעורים, הנהנתנות ולחיות את הרגע מול התבגרות ו״התברגנות״ אבל יש משמעות גדולה להבין את הקונטקס הרחב יותר שהספר נכתב בו.
פרנסואז סאגאן בת ה-17 בעצם כתבה את החיים שהיא עתידה לחוות. את הקרב בין שתי צורות החיים מייצגים שתי דמויות - האב הנהנתן חובב הנשים והחוויות והארוסה הנוכחית, האם החורגת לעתיד, שמייצגת את יישוב הדעת. ניכר שסאגאן עצמה ניהלה דיאלוג פנימי