“Candide, ou l'optimisme
1759, הרומן מסעות פיקרסקי הנודע של וולטר, או כמו שכתב' דוקטור ראלף ומה שנימצא בכיסו בעת פטירתו', וולטר חתם על כתביו בשם בדוי לחמוק מעונש השלטונות לכתביו הסרקסטיים.
קנדיד (תם מצרפתית) נמצא תחילה בנסיכות וסטפליה הפיקטיבית, שם משרת באחוזה את הברון לבית תונדר-טן-טרונקך, אך מגורש בשל התאהבותו בקוניגונדה היפיפייה והנשיקה האסורה.
כל הסיפור הוא מסע מאסון לאסון. הסיפור הוא שמצני, מוזר, מיושן, לא אמין וכולל דמויות עם איברים כרותים, נשים שמאהבים שלהם הם קופים ובאופן כללי אוסף טרגדיות אחת אחרי השנייה, שהדמויות המטופשות והמתפלספות לא משכילות לעצור ולמנוע.
לאחר שמועף מהטירה ומאהבתו, שאהבה זו מתרקמת כול הסיפור עד סופו התמוה, קנדיד מסתבך עם חיילים 'בולגרים'/פרוסים/גרמנים וחוטף מכות ובעיטות לתחת ללא הרף.
הוא נפגש עם מורו פנגלוס, איתו מרבה להתפלסף כמו עם שאר חבריו עד סוף הסיפור. מתבשר על אסון באחוזה שזרקו אותו ממנה ונפגש לבסוף עם קוניגונדה היפה.
לא לפני מסע באונייה ורעידת אדמה היסטורית מן המציאות בליסבון שהרגה עשרות אלפים, וכמדי אסון קנדיד וחבריו הטיפשים ניצלים ופוסקים מסכנות על החיים והעולם.
לאחר המפגש המחודש בין קנדיד וקוניגודה היא ולאחר מכן הזקנה נטולת השם המתלווה עליהם מספרות את סיפורם הטראגי.
הם בורחים ממקום למקום, מפונדק לפונדק מ ה אינקוויזיציה הפורטוגלית, עד שהם מחליטים להפליג לאמריקה! ("אנחנו מפליגים לעולם אחר, אמר קנדיד, וזה מן הסתם העולם שבו הכל מושלם").

הם מגיעים ל בואנוס איירס. הקלפים נטרפים ושתי האוהבים יאלצו להיפרד וקנדיד בורח לפרגוואי .
שם הוא לוקח משרת -קקמבו. אסון רודף אסון והשתיים בורחים במסע עם סוסים ברחבי הג'ונגל.
הם מגיעים לאלדורדו! לא פחות ולא יותר.
הם באים לשלם באבנים, ובעלי הפונדק אומר להם שהאוכל חינם. הכול מאיר לבסוף פנים באלדורדו, אך לבסוף השתיים מחליטים לעזוב, לאחר שקנדיד נוכח שמאוצרות אלדורדו יהיו עשירים כקרח
ויוכל להתחתן עם קוניגונדה.
לאירופה יוצא קנדיד לבד ושולח את קקמבו לבואינוס איירס לחלץ ולקחת לונציה החופשית אותה, ששם לבסוף מתכנן לפגוש בה.

רמאי אובד על קנדיד ומפליג עם חלק מהכסף הגנוב. קנדיד זועם ונאלץ לנסוע באוניית מסע מסורינאם, לא לונציה, אלא לבורדו, לאחר שמחליף את קקמבו במרטין, איתו יתפלסף על תחלואות העולם ללא ערף.

מבורדו נוסעים השתיים לפריז השנואה, שכולם מקללים וצוחקים שם אחד על השני. קנדיד בעקבות מכתב פיקטיבי נוסע לחפש את קוניגונדה ונעצר ע" המשטרה ("באלדורדו נוהגים אחרת בזרים" אומר לשוטר).
הם בורחים לאנגליה ומשם סוף סוף לונציה.

"אבוי! מוטב היה לי להישאר בגן עדן של אלדורדו, ולא לחזור לאירופה המקוללת הזאת! הצדק אתך, מרטין יקירי: העולם הזה אינו אלא אסון ואשליה!"

אחרי מפגש עם סולתה ושמנתה של ונציה, השתים נוסעים לקונסטנטינופול .

האם יפגשו זוג האוהבים לבסוף?

בסוף מוזר נוסח תחיית המתים נפגשות הדמויות "בקנדיד או האופטימיות" וחוזרות להתפלסף.

"עלינו לעבוד ולא להתפלסף". "רק כך נעשה את החיים נסבלים".

"להיות אופטימי זאת אומרת להתעקש שהכול טוב גם שהכול רע".

משאיר לכם לקרוא על המאורעות, מה הוביל למה, האם האהבה תשא פרי ומהו אותו סוף מיוחד, בספר מסעות מקיף חצי תבל.

בסוף הסיפור תיאור חייו של וולטר, המצליח בכותבי עידן הנאורות וחייו כפליט שנוא על השלטונות שאהובתו מתה.

הסיפור הסריח לי מדי כדי להיות טוב, ורק סופו המשובב העלה חיוך משמה שגם לא רע.

קראתי את כולו ביום, מומלץ למי שרוצה להפיג כמה שעות טובות ביום ולשבור שגרה. לא חובה, אפשר לוותר ו לטוס ב
Easyjet”

“התחושה לאחר קריאה בספר היא בין אבסורד קיומי לסאטירה אכזרית. במבט ראשון על "קנדיד" אתה חש כאילו מדובר בנובלה קלילה, כמעט קולנועית שכן בכל פרק (והם פרקים קצרים לרוב) התנועה בין אסונות גלובליים למפגשים מקריים על גבול הבלתי אפשריים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב. אולם תחת המעטפת ה"חביבה" של סיפור הרפתקאות, וולטר מפעיל גיליוטינה רעיונית המכוונת לצווארה של הפילוסופיה המערבית בת זמנו, ובראשה – משנתו של גוטפריד וילהלם לייבניץ.
נדמה כי הזיקה של וולטר ללייבניץ אינה הסכמה חלקית, אלא לעג מוחלט. לייבניץ טען שאלוהים, כישות מושלמת, בחר לברוא את "הטוב שבכל העולמות האפשריים" ואגב חבל שלא הכיר את תאוריית העולמות המרובים. וולטר ראה בטענה זו עלבון לאינטליגנציה ולאמפתיה האנושית.
דמותו של פנגלוס בספרון היא הקריקטורה של לייבניץ. וולטר משתמש באבסורד כדי להראות שדבקות באידיאולוגיה הופכת את האדם לעיוור: ככל שקנדיד חווה יותר מעשי טבח, רעידות אדמה ומחלות, כך פנגלוס נאלץ להשתמש בלוגיקה עקומה יותר כדי להוכיח שהרע הוא "טוב בהתגלמותו". עבור וולטר, זוהי פילוסופיה של השלמה פסיבית עם הסבל, והוא יוצא נגדה בשצף קצף.
הזיקה לסרוונטס קיימת במבנה ה"פיקרסקי" אך ההבדל מהותי: בעוד דון קישוט הוא טרגי כי הוא מנסה לכפות ערכים אצילים על עולם גס, קנדיד הוא קומי-אבסורדי כי הוא מנסה לכפות הסבר רציונלי על עולם כאוטי.
וולטר מותח את האבסורד עד לקצה (אנשים מתים וקמים לתחייה, איברים נכרתים ומוחלפים) כדי להבהיר שהמציאות אינה כפופה לשום מבנה לוגי. אם דון קישוט הוא סיפור על דעיכת הדמיון, "קנדיד" הוא סיפור על קריסת הסיבתיות.
הסיום המפורסם – Il faut cultiver notre jardin ("עלינו לטפח את גננו") – הוא התשובה המעשית של וולטר ללייבניץ. זוהי עמדה אנטי-פילוסופית טוטאלית: וולטר טוען שהחיפוש אחר "הסיבה הראשונית" או "הסדר העולמי" הוא בזבוז זמן משווע במקרה הטוב, וטירוף במקרה הרע.
הפתרון מבחינתו: במקום לנסות להבין את היקום, על האדם להתמקד בעשייה יצרנית, מקומית ומוחשית. העבודה מצילה אותנו משלוש רעות גדולות: "השיעמום, החטא והמחסור".

למרות היותו ספר "חביב" וקולח, "קנדיד" הוא מניפסט של ספקנות רדיקלית. וולטר אינו מציע גאולה דתית או פילוסופית; הוא מציע פסימיזם פעיל ויצרני. עבור הקורא המודרני, הספר עשוי להיראות שטחי בשל הקצב המהיר והדמויות החד-ממדיות, אך זוהי בחירה מודעת: הדמויות הן רק כלים במשחק שחמט שבו וולטר מבקש להפיל את המלך (האופטימיות המטפיזית) ולהשאיר אותנו עם כלי עבודה ביד, מול הגינה הקטנה שלנו.

הציון שלי: 8 מתוך 10
מדוע? הספר מביא טיעון שטחי אחד אל אבסורד לאורך 160 עמודים. העלילה אנכרוניסטית לדעתי ואינה מייצגת ערכים המחזיקים את הקורא במתח מספיק זמן. אני לא ממליץ בייחוד על קריאת הספר אך הוא מבדר ונחמד מאוד להעביר מספר שעות עם אדם חכם במיוחד שרוחו הביקורתית יכולה להעביר מסר חד במעט מילים.”

“ממש לא ציפיתי שהספר הזה יהיה כל כך טוב וכיפי. הופתעתי עד כמה אהבתי אותו.
הספר כתוב בצורה צינית ומשעשעת על זוועות של מציאות אדישה ועל אכזריות אנושית.

לייבניץ היה פילוסוף פורה מאוד. הוא פיתח תאוריות רבות על מושגי החומר והמרחב, העלה רעיונות על חלקיקים אלמנטריים, פעל כדיפלומט, והתעמת עם ניוטון (דרך קלארק) על מושגי יסוד בפיזיקה ועל שאלת זכות הראשונים בפיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

להרבה פילוסופים יש משפט אחד שנחקק בתרבות, וברוב המקרים הוא עושה עוול לתיאוריה של הפילוסוף משום שהוא מנותק מההקשר הפילוסופי הרחב. כך למשל אצל ניטשה עם המשפט “אלוהים מת”, או אצל רנה דקארט עם “אני חושב, משמע אני קיים”.

אצל לייבניץ המקרה מעט שונה. המשפט “הטוב שבכל העולמות האפשריים” מנותק יחסית מיתר התיאוריות שלו, הוא כן נובע מהשיטה של לייבניץ אך ניתן להבין אותו גם במנותק מהמטפיזיקה שלו, הוא נתפס כסיסמה כללית.
לפי לייבניץ הרע הוא הכרחי בשביל קיום הטוב, לא קוטבי כמו שוולטר מציג במכוון.
אבל כן משפט שכזה הינו אופטימי במהותו ומלא ביטחון מטפיזי כלפי המציאות — דבר שוולטר מאוד לא אהב.

קנדיד הוא ספר קצר, עצבני וציני כלפי ביטחון אופטימי שמתכחש למציאות ומייפה אותה.
העולם מלא זוועות: חלקן תוצר של מעשינו — השמדה הדדית, נפשית וגופנית, הנובעת ממניעים אנוכיים של תאוות בצע, כוח ויצר; מעין משחק הישרדותי במסווה של תרבות.
וחלקן האחר פשוט תוצאה של מציאות אדישה — ללא טוב וללא רע — אלא התרחשות בלבד, כמו רעידות אדמה או מגפות.

יש זוועות שהן פשוט זוועות, גם אם הן אינן נמצאות במציאות עצמה אלא בפרשנות שלנו אליה. יש דברים שאין בהם צד טוב. אך אין פירוש הדבר שהמציאות עצמה טובה או רעה — היא פשוט מצב קיים.

וולטר מבקש שהאדם לא יברח אל ספקולציות מטפיזיות תיאורטיות ומנותקות.
הוא רוצה שהאדם יטפח את הגינה שלו: יחיה את חייו, יהיה אקטיבי במציאות, נוכח כאן ועכשיו, ויקבל את העובדה שהמציאות יכולה להיות קשה.”

“את קנדיד קראתי לראשונה אי שם בחטיבת הביניים או התיכון. אני זוכר במעומעם שלא התלהבתי במיוחד בקריאה ההיא. למרות שזה לא היה ספר משעמם, אלא דווקא די מבדר, העיסוק הרעיוני שלו הרגיש לי פשטני להחריד.
ההרגשה הזו התעצמה כשבשנים האחרונות קראתי עוד שני אוספים צנומים של יצירות ולטייר בעברית; "מיקרומגס וסיפורים אחרים", ו"הסכנה הנוראה שבקריאה, ומסות קטנות אחרות".
שני הקבצים האלו לא מאוד הרשימו אותי, והציגו לי ולטייר שחוזר וצועק שוב ושוב את הרעיונות הכי פשוטים ובסיסיים, שאולי היו נועזים במאה ה18 (גם לא בטוח) אבל לא היום, ובטח ובטח שלא מעניינים מספיק כדי להוביל את היצירה הספרותית שלו, שכל כולה משועבדת לרעיון.

אבל נו, משום מה התחלתי לחשוב על "קנדיד" לאחרונה ועל כך שאני צריך לתת לו עוד צ'אנס. מה נעשה, אני מאוד אוהב את הספרות של המאה ה18 ותחילת ה19, זו הייתה נקודת המעבר המרתקת בין חברה זרה לנו לחלוטין לבין ראשית החברה כפי שאנחנו מכירים אותה, הרגע הארוך שבין ימי הביניים למודרנה, שבין הכפרים לערים, בין עבודת הכפיים בשדות לעבודת הכפיים במפעלים, האנרכיה שבין מונרכיה לדמוקרטיה.

השיא הגיע כשחלמתי על "קנדיד" לפני כמה ימים, ומה שחלומותיי אומרים לי – אני מציית להם. וכך קראתי את "קנדיד" שנית.
קיוויתי להנות מהביזאר הפיקרסקי (סגנון שאני מאוד אוהב) שזכרתי שמתרחש כאן, ולא לגלגל עיניים יותר מדי על ההפרכה האובססיבית שולטייר מבצע לרעיון המגוחך גם ללא הגחכה של לייבניץ, שהעולם הזה הוא "הטוב מכל העולמות האפשריים".

אני שמח שהגעתי לספר הזה עם ציפיות כ"כ נמוכות, כי הן עזרו לו להפתיע אותי לטובה.
בחזית העלילתית מדובר בכאוס פיקרסקי סאטירי, מגוחך באופן מכוון. לא מדובר ב"מסעות גוליבר" או "דון קישוט", שהם פסגות של ספרות פרודית עם אלמנטים הרפתקניים, אבל זה עושה את העבודה..
המטרות מגוונות, הסרקזם הולטיירי חד, והגיוון הרב והכאוטי מבטיח שלא משעמם לרגע.
כפי שכתבתי לעיל, אני אוהב את הספרות של התקופה, את צורת הכתיבה החפה מקללת זרם התודעה שתוקפת יוצרים במאות האחרונות, והיעדר השומנים הסיפוריים.
קריאה קולחת ומבדרת.

ברובד העמוק יותר, שהוא זה שלמענו ולטייר כתב את הסיפור, אחרי הכל, דברים לא גרועים כפי שזכרתי.
כן, עדיין יש כאן מתקפה אובססיבית מעט על הרעיון הפשוט והמגוחך בפני עצמו של לייבניץ, אבל יש כאן עוד דברים; דת, טבע האדם, צביעות, חמדנות, תשוקה, נאיביות, עבדות, קונפורמיזם, ספרות, מיליטריזם ועוד, כולם מקבלים כאן טיפול קצר יותר ופחות, וכולם מטופלים עם החדות הולטיירית המפורסמת. מדהים כמה נושאים נדחסים לספר כל כך דק, ובכל זאת אתה מרגיש שולטייר אמר עליהם בתמצות כזה את כל מה שהיה לו להגיד עליהם. להביע מחשבות בתמצות זה קשה עשרות מונים יותר מאשר באריכות (אם אתה מנסה להיות נהיר בכל אופן).
חוץ מזה, הסיום של הנובלה הזו נהדר. מעורר כל כך הרבה רגשות, חיוך מריר, ומחשבות על איך בעצם מתמודדים עם הכאוטיות של העולם הזה, שבבירור אינו הטוב שבעולמות האפשריים, אבל בו נגזר עלינו לחיות.
ולטייר לא בהכרח מספק תשובה סדורה, אבל הוא מביא אפשרות מסוימת לדיון, ונשאר לך הקורא להסיק מסקנות בעצמך.
אני חושב שהנובלה הייתה מעניינת בהרבה אם היא הייתה מתעסקת בעיקר בנושא הזה, האפשרויות השונות לקיום בתוך הכאוס, ולא בהפרכת הטענה שאין בכלל כאוס. אבל היי, ולטייר היה איש של תקופתו, ולהגיד שקיים כאוס הייתה טענה פורצת דרך בזכות עצמה.
ואגב, כאוס זה המונח הנכון. ולטייר לא טוען שהעולם הזה רע בהכרח, אלא פשוט כאוטי להחריד, ולא פועל על פי כללי טוב ורע. לדעתי זו טענה הרבה יותר רדיקלית לתקופה מאשר לטעון לרוע העולם. גם היום, לבני אדם קשה יותר להכיל כאוס ניטרלי מאשר יד מכוונת רעה.

עכשיו אני מעוניין לקרוא עוד חיבורים של ולטייר. כבר קראתי חיבור קצרצר שלו שתורגם לעברית על היהודים (סקירה בקרוב), וחיפשתי את "זאדיג" בתרגום לעברית אבל בספריות שאני מנוי אליהן יש רק תרגום ארכאי להחריד, מלפני קום המדינה, שלקרוא אותו לא יעשה צדק עם היצירה.
הזדמנות מצוינת עבורי להלין על עד כמה ארון הספרים העברי חסר ולטייר, בתקווה שהוצאת נהר תחזור לתרגם אותו, והפעם תבחר עבודות טובות יותר מאלו שלו שהיא בחרה עד כה.
עד אז? כנראה שתראו סקירה על איזה תרגום שלו לאנגלית בקרוב.

8\10 אוברייטד, אבל עדיין טוב.

קטעים שאהבתי:
"יום בהיר אחד החליט לצאת לטיול. הוא צעד ישר, כי סבר שזכותם הטבעית של בני האדם — ממש כְּזו של בני כל שאר המינים — להשתמש ברגליהם כרצונם. אך לפני שהספיק להתרחק מן המחנה ולוּ עשרה קילומטרים, הדביקו אותו ארבעה גיבורים אחרים, שכל אחד מהם התנשא לגובה של כמעט שני מטרים. הגיבורים תפסו אותו, כפתו אותו בחבלים והובילו אותו לצינוק. בבית הדין הצבאי שאלו אותו אם הוא מעדיף שכל אחד מחיילי הגדוד ילקה אותו שלושים ושש מלקות, או שמוחו יותז לאלתר בשנים־עשר קליעי עופרת. לשווא טען קנדיד כי הרצון הוא חופשי, וכי הוא מעדיף לוותר על שתי ההצעות כאחת: מן הכרח היה להכריע בין השתיים. בשמהּ של אותה מתת אלוהית הקרויה חופש הבחירה ביכר אפוא קנדיד לתת את גווֹ לשלושים ושש המלקות."

"מעולם לא נראָה דבר יפה יותר, מצוחצח יותר, מזהיר יותר, מופתי יותר משני הצבאות הללו. החצוצרות, החלילים, האבובים, התופים והתותחים ניגנו כולם בתואַם שאף בגיהינום לא נודע כמוהו. במערכה הראשונה הפילו התותחים כששת אלפים לוחמים בכל אחד משני הצדדים. לאחר מכן מחתה אש הרובים מעל פני האדמה כתשעת אלפים עד עשרת אלפים מנוולים שזיהמו בנוכחותם את הטוב שבכל העולמות. כידוני הרובים שימשו אף הם טעם ונימוק מספיקים בתכלית למותם של כמה אלפים, ובסך הכול הגיע מספר ההרוגים לכשלושים אלף נפש. קנדיד, שרעד כמו פילוסוף אמיתי, הסתתר כמיטב יכולתו במשך הטֶּבח ההרואי הזה."

"לידו ישב אדם נמוך קומה ולבוש שחורים, שנמנה עם מקורבי האינקוויזיציה. הוא נטל בנימוס את רשות הדיבור ואמר: "אני מבין שאדוני אינו מאמין בחטא הקדמון: כי אם הכול בעולם הוא טוב, משמע שלא גורשנו מגן עדן, וממילא גם לא נענשנו." — "יואיל נא הוד מעלתו לסלוח לי," השיב פַּנגלוֹס בכל לשון של נימוס, "אך אני סבור שהגירוש מגן עדן והקללה שהוטלה על האדם הם חלק הכרחי של הטוב שבעולמות האפשריים." — "אם כן, אדוני אינו מאמין שהרשות נתונה?" שאל המקורב. — "יסלח לי הוד מעלתו," אמר פַּנגלוֹס, "אך דומני שאין סתירה בין הרשות הנתונה לבין הכורח המוחלט: שהרי מן ההכרח הוא שתינתן לנו הרשות, הואיל והרשות הזאת..." — ובעוד פַּנגלוֹס מוסיף לפתח את טיעוניו, רָמז המקורב למשרתו שיגיש לו כוסית של יין פורטו."

"פעמים אין־ספור רציתי לשים קץ לחיי, ובכל זאת לא חדלתי לאהוב את החיים. חולשה אווילית זו היא אולי האומללה שבכל הנטיות הטבועות בנו. וכי יש דבר טיפשי יותר מאשר לשאת באורך רוח נטל נורא שאנו מתאווים להסיר מעל כתפינו? לסלוד מהחיים ואף על פי כן להיצמד אליהם? להתרפק על הנחש המכיש אותנו בלי הרף, ולהניח לו לבלוע את ליבנו?! בארצות הרבות שאליהן התגלגלתי, ובפונדקים הרבים שבהם שירַתּי, הכרתי מספר עצום ורב של אנשים שתיעבו את חייהם; אבל בכל ימי חיי נתקלתי רק בתריסר אנשים ששמו קץ לייסוריהם."

"זאת טעות חמורה לבכות בהצגה הזאת. השחקנית הראשית היא מתחת לכל ביקורת, השחקן הראשי גרוע אפילו יותר ממנה, והמחזה עצמו יָרוּד עוד יותר מן השחקנים. המחזאי אינו יודע אף מלה בערבית, ולמרות זאת העלילה מתרחשת בחצי האי ערב. שלא לדבר על כך שהוא אינו מאמין בתפישות הטבועות בנו מלידה! מחר אשלח לך עשרים עלונים שנכתבו נגדו."

נב: הדיוקן של יהודים בספר הזה הוא שלילי ונגוע באנטישמיות. לא מאוד מפתיע, בהתחשב בכך שולטייר היה אנטישמי. ועל כך – בקרוב בסקירה שלי על הספר "היהודים", שמתרגם מכתביו של ולטייר בנושא.”