התחושה לאחר קריאה בספר היא בין אבסורד קיומי לסאטירה אכזרית. במבט ראשון על "קנדיד" אתה חש כאילו מדובר בנובלה קלילה, כמעט קולנועית שכן בכל פרק (והם פרקים קצרים לרוב) התנועה בין אסונות גלובליים למפגשים מקריים על גבול הבלתי אפשריים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב. אולם תחת המעטפת ה"חביבה" של סיפור הרפתקאות, <mark>וולטר</mark> מפעיל גיליוטינה רעיונית המכוונת לצווארה של הפילוסופיה המערבית בת זמנו, ובראשה – משנתו של גוט

ממש לא ציפיתי שהספר הזה יהיה כל כך טוב וכיפי. הופתעתי עד כמה אהבתי אותו.
הספר כתוב בצורה צינית ומשעשעת על זוועות של מציאות אדישה ועל אכזריות אנושית.

לייבניץ היה פילוסוף פורה מאוד. הוא פיתח תאוריות רבות על מושגי החומר והמרחב, העלה רעיונות על חלקיקים אלמנטריים, פעל כדיפלומט, והתעמת עם ניוטון (דרך קלארק) על מושגי יסוד בפיזיקה ועל שאלת זכות הראשונים בפיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

להרבה פילוסו

תן חיוך - הכל לטובה, לא בבית ספרו של <mark>וולטר</mark>. למען האמת, <mark>וולטר</mark> היה מתומכיה של הגישה האופטימית, אולם לעת זקנה שינה את דעתו ומחשבתו 180 מעלות ולתפיסתו- אנחנו לא חיים בטוב שבכל העולמות ובטח שלא הכל לטובה. בדרך זו הוא יוצא נגד ההאסכולה של לייבניץ שטענה כי העולם שאנו חיים בו הוא הטוב שיכול להיות מבין כל העולמות.
את הנאיביות שבתפיסה של לייבניץ מתאר <mark>וולטר</mark> דרך דמות צעירה בשם קנדיד שאע"פ כל הטרגדיות המתרגשו

תן חיוך – הכל לטובה, זה אולי המשפט האופטימי ביותר שאני מכיר. קנדיד (תם בצרפתית) גיבור ספרו של <mark>וולטר</mark> רוצה מאוד להאמין בכך, אך המציאות שבה הוא נתקל, טופחת על פניו כל פעם מחדש. מאז שגורש מארמונו של הברון, משום שנתפס מנשק את בתו של הברון, עובר קנדיד מסע תלאות מסמר שיער, שהופכים את חייו לגהנום עלי אדמות, וכל זאת, מכיוון שהוא חפץ להתאחד שוב עם אהובתו.

<mark>וולטר</mark> מציג בפנינו אגדה, שהיא למעשה אחת מהסאטירו

יש לי ידיד, חבר נאמן שמקועקע על זרועי השמאלית מזה 26 שנים.
כשסיימתי את הצבא רציתי שתלווה אותי דמות נאיבית, קלסתר מרשים שאין בו רוע על מנת שיאזן אותי במקצת כי הייתי מאוד הפכפכה.
הלכתי למכונים שונים בתל אביב ודפדפתי בקטלוגים: ראיתי סמלים שבטיים עתיקים, פיות ועשרות נחשים מפותלים, דולפינים, לבבות וורדים דוקרניים אך אלו לא דיברו אלי.
בפירוש לא רציתי להיות כמו כולם – לסבול ממחט דוקרנית במשך 45 דקות ר

Candide, ou l'optimisme
1759, הרומן מסעות פיקרסקי הנודע של <mark>וולטר</mark>, או כמו שכתב' דוקטור ראלף ומה שנימצא בכיסו בעת פטירתו', <mark>וולטר</mark> חתם על כתביו בשם בדוי לחמוק מעונש השלטונות לכתביו הסרקסטיים.
קנדיד (תם מצרפתית) נמצא תחילה בנסיכות וסטפליה הפיקטיבית, שם משרת באחוזה את הברון לבית תונדר-טן-טרונקך, אך מגורש בשל התאהבותו בקוניגונדה היפיפייה והנשיקה האסורה.
כל הסיפור הוא מסע מאסון לאסון. הסיפור הוא שמצני,

הכל לטובה

"משאלתי היא" – אמר מארטאן – "שהיא תביא לך אושר ביום מן הימים; אבל אני בספק גדול".
"אתה איש קשה" – אמר קאנדיד.
"כי חייתי" אמר מארטאן.


הראציונליזם של המדע החדש שעלה במאה ה-17, בעקבות עבודותיהם של גלילאו, קפלר, קופרניקוס וניוטון, שינה לא רק את התפישה של האדם על המכניזם של היקום אלא גם על החברה בה הוא חיי. כפי שחוק אחד נכון בכל פעם שתיפול אבן אל האדמה, כך גם, חשבו בני התקופה, ישנו

ספר מעולה! בחלקים מסוימים אפילו יצא לי לצחוק בקול רם.
העולם מאתגר את גישתו האופטימית של קנדיד המסכן בסדרה של צרות וזוועות שלא היו מביישות את סרטי ה- gore המזעזעים ביותר. אם האל הוא כל יכול והוא אל טוב, אז למה יש רוע וסבל? לפי לבייניץ, נסתרות הן דרכי האל והעולם שקיים הוא העולם הכי טוב מבין כל העולמות האפשריים. את הגישה הזו מייצג המורה האהוב של קנדיד שזוכה אף הוא לעינויי תופת ואף הוצאה להורג בתליה

את קנדיד קראתי לראשונה אי שם בחטיבת הביניים או התיכון. אני זוכר במעומעם שלא התלהבתי במיוחד בקריאה ההיא. למרות שזה לא היה ספר משעמם, אלא דווקא די מבדר, העיסוק הרעיוני שלו הרגיש לי פשטני להחריד.
ההרגשה הזו התעצמה כשבשנים האחרונות קראתי עוד שני אוספים צנומים של יצירות ולטייר בעברית; "מיקרומגס וסיפורים אחרים", ו"הסכנה הנוראה שבקריאה, ומסות קטנות אחרות".
שני הקבצים האלו לא מאוד הרשימו אותי, והציגו לי