ביקורת ספרותית על הפילוסופים הגדולים - דקארט מאת ג'ון קוטינגהאם
ספר מעולה

---

לעניות דעתי, כאשר ישאלו אדם, כל אדם, מיהו דקארט, מרבית האנשים יענו כי מדובר באדם שכתב את המשפט המפורסם: "אני חושב, משמע אני קיים."

משפט זה שציינתי למעלה סיקרן אותי רבות, מה זאת אומרת אני חושב ולכן זו עילה לכך שאני קיים? ישנן סיבות רבות בעטיין אנו קיימים! יש לנו לב, יש לנו מוח.מהי המשמעות מאחורי משפט תמוה זה? לכן יצאתי להרוות את סקרנותי ולקרוא מעט על רנה דקארט וספר זה היה מושלם עבורי, אדם שאינו בקיא בפילוסופיה אך רוצה לטבול מעט במי החוכמה בצורה בסיסית הנוגעת ביסודות.

דקארט הוא פילוסוף בן המאה ה-17. עיקר משנתו בתחילה הייתה שהגוף והנפש הם נבדלים אלה מאלה, כלומר כאשר הגוף מתכלה, הנפש ביכולתה להתקיים ללא הגוף.
השאלה הבאה אשר שואל אותנו דקארט היא כיצד אנו מודעים לקיומנו? כיצד אנו יודעים שנפשנו אכן קיימת? על מנת להסביר זאת דקארט מביא כדוגמא מצב קיצוני עד מאוד. הוא טוען שכוח רע העמידנו בפני מציאות מדומה, ולמעשה גרם לנו להאמין כי יש לנו גוף, אך למעשה, במציאות,כלל אין לנו גוף. כיצד בסיטואציה שכזאת נבין כי למרות הכול אנו קיימים? תשובתו היא החשיבה. כל עוד אני יכול לחשוב סימן שאני קיים. אך כאן מתחילה הסתירה: כיצד ייתכן שאנו נחשוב אם אין לנו גוף? הרי ברור מאליו שאם אין גוף אז אין מוח כי המוח הוא למעשה האיבר המאפשר מעברם של אותות חשמליים המאפשרים תהליך חשיבה.

זו איננה הסתירה היחידה במשנתו של דקארט. ישנן סתירות רבות שדקארט מנסה להביא לפתרונן אך בצורה לא מוצלחת במיוחד, לכן נשארים חורים רבים.

דוגמא לכך היא כאשר דקארט, בעקבות התכתבותו הפורייה עם מלכת אנגליה אליזבת הראשונה, משנה תורתו עד כדי כך שישנו חשש שמא הוא זונחה לחלוטין אך למעשה הוא רק מנסה לשלב בין הרעיון של נפש וגוף שהם מובדלים אך בד בבד להראות כי למרות נפרדותם הנפש והגוף מאוחדים. אם הדבר לא היה כך, כיצד ניתן להסביר תופעות כגון כאב, צמא ורעב? הרי ברור שהתופעות הללו הן המצביעות על חיבור בין הנפש ולגוף ברמה כה גבוה שהנפש איננה רק קברניט המשגיח על גוף זר לו, אלה הם תשלובת שניתן לומר עליה שהיא גופי שלי.

שינוי הגורם למלכה חדת האבחנה למקד עיניה על סתירה נוספת ולמעשה לשאול שאלה: אם הגוף והנפש מופרדים הם, כיצד ייתכן שהנפש מורה לגוף להניע את הגפיים? שאלה שהקדימה את זמנה ואת מתנגדי דקארט במאה ה-20.

לאחר מכן דקארט מתרכז בדיון על התשוקות והמאווים ולמעשה פרק אחד לקראת סוף הספר מתרכז בכך וניכר כי דקארט על תקן מייעץ בפרק זה. הוא מייעץ לקוראיו על דרכים למתן את תשוקותיהם אך לא בצורת דיכוי אלה דרך זה שיבחנו אותן וימצאו את הדבר אשר גורם לקלקלה וישנו זאת.
אעפ"י שהבריות כאן יחשבו כי אני התאכזבתי מן הספר או חשתי כי משנתו של דקארט הולכת סחור סחור וכתוצאה מכך אני מנסה להראות את צדדיה הרעים, הדבר איננו נכון! אדרבא, אני מנסה להראות את תורתו בכללותה, את החלקים המוצלחים והמוצלחים פחות.
יתרה מכך, הספר מאוד מומלץ. הוא שזור ציטוטים רבים מספריו של דקארט לצד פרשנותו והסבריו של הכותב. מלבד זאת, הספר מגרה אינטלקטואלית ומספק בהחלט את הסחורה ואף מרגישים כי ג'ון קוטינגהאם איננו עושה הנחות ומבקר את הפילוסוף בעת הצורך.

-רב תודות למסמר עקרב על עזרתו ביישום סימני הפיסוק במקומם הראוי!

» ביקורות נוספות של -^^-
» ביקורות נוספות על הפילוסופים הגדולים - דקארט