הטבע יכול להיות נפלא: פרחים, פרפרים, צדפים על החוף ועוד. אבל הטבע גם אכזרי מאוד, כי בסופו של דבר כולם אוכלים את כולם. וזו לא קלישאה. ככה זה בחיים.
אני עדיין זוכרת את המראה הראשון שגרם לי להבין את זה. הייתי ילדה, בת 7 או 8, טיילתי בחצר הבית (בתוך הבית עבדו פועלי בניין על הוספה של חדר) ועיני נתקלו בקורי עכביש דבוקים על מחסן קטן. לאורך הקורים טיילו 3 עכבישים. אחד גדול - כנראה נקבה - ושניים קטנים. ה

ערימת הספרים שאני מתכננת לקרוא, יום אחד, ספרים שקניתי או אספתי מנקודות מסירה, הולכת ונהיית גבוהה יותר מיום ליום. לעיתים נדירות מדי ספר מתוכה מצליח להביס את הספרים שזה עתה לקחתי מהספרייה, אבל מדי פעם זה בכל זאת קורה.
וכך קרה ששבת אחת מצאתי את עצמי סוגרת ספר מהספריה ולוקחת סוף סוף את גינת בר של מאיר שלו.

עם מאיר שלו יש לי עבר לא פתור. את רומן רוסי קראתי בגיל 17 ושנאתי אותו מאוד. מאז יש לי רתיעה

ספר קסום מלא דמויות אקסצנטריות ותיאורי חיות נהדרים, שגרם לי לא אחת לצחוק בקול רם. במקור הספר מיועד לבני הנעורים, אך גם אני מי שכבר עברה את גיל 50 נהניתי ממנו מאד, ואף שומרת אותו לקריאה חוזרת. כדאי לציין גם את התרגום המצוין של <mark>יואב אבני</mark>.

"גבעת ווטרשיפ" (הוצאת אוקיינוס ומודן, 2013) מאת ריצ'ארד אדמס מתאר את מסע ההרפתקאות של חבורת ארנבונים בדרכם למצוא ולהקים בית חדש במקום ביתם אשר נחרב. עלית הספר נפתחת כאשר חמישון, אחיו הצעיר ובעל הכישרון הנבואי של לוז מזהיר אותו כי חורבן מאיים על הארנבייה השלווה סנדלפורד שבה הם מתגוררים.

השניים מזהירים את מנהיג הארנבייה, אולם הוא מתעלם מאזהרתם. לוז מצדו דווקא האמין לאחיו וקיבץ סביבו קבוצת אנבוני

“האם אני – האם אני יכול להיות – אולי – אי אפשר לדעת – אם אני לא – אבל אז השאלה היא – מי?"

אני לא רואה את עצמי מצליחה לכתוב קטע בן חמישים מילה שיתאר אותי נאמנה.
אבל הו, כמה קל היה לעשות את זה בחמישים כותרים.
מי אני?
אני החלום והיום והילד משמה והכיתה המעופפת, אני הארי פוטר, מטילדה, המצחיקה עם העגילים; אני הקפות ביער והמלך מתיא והנערים מרחוב פאל, אני ג'נינגס וילדי המסילה ואהבה שמים וריח הדרים,

מה את/ה רוצה להיות כשתהי/ה גדול/ה? מי לא מכיר את השאלה הזו כשהיה קטן. רוב האנשים (אני מניחה) לא זוכים להגשים את רצונם המלווה אותם מגיל קטן. אבל יש כאלה שכבר מגיל צעיר ידעו מה הם ירצו להיות כשיהיו גדולים, ואף מימשו את רצונם. ג'רלד (ג'רי) דארל הוא אחד כזה. זואולוג קטן בהתהוות שהפך לימים את אהבתו לטבע ולחקר בעלי חיים לעיסוקו במציאות – זואולוגיה.

בהיותו בן עשר מגיע ג'רי עם משפחתו לאי קורפו שביוון ו

ספרות ילדים היא בלי ספק חוויה אחרת; מעבר לתום של התקווה והביטחון בסוף טוב, תחושת ההתרגשות הראשונה שאחזה בי תוך כדי קריאה היתה עצם הגילוי שסופרי ילדים הרבה יותר משקיעים בתיאורים ממה שזכרתי. הם הופכים מראות פשוטים לציוריים ומוחשיים, ולפעמים יש בהם משהו שהוא על גבול השירה. דוגמא מהפנטת מתוך "גבעת ווטרשיפ":
"כשנעו הצמחים ברוח, אור השמש ניקד את האדמה החומה ופיזר נמשים זוהרים על החלוקים הלבנים ועל העשב

וואו איזה ספר!!!
קליל כיפי מצחיק ומעניין.
אני מכורה לתיאורי הטבע והנוף וכל פעם שאני קוראת את הספר אני נהנית מחדש.
יש קטעים שבהם צוחקים בקול רם...
לומדים להכיר את בני המשפחה והדמויות בסיפור מקרוב.
ספר מעולה תהנו!!

בתור התחלה- זה ספר מעולה. ספר ילדים חביב, שאם הוא היה על בני אדם ולא על ארנבונים הוא היה נחשב לספר אימה. כי ארנבונים מותר לרצוח, אבל ברגע שזה מגיע לילדים זה הופך להיות ספר אימה, אבל מי אני שאתווכח. גם לא ילדים יכולים ליהנות בהחלט מהספר, ואני בהחלט ממליץ להם.
הספר כולל אוסף אגדות על אל אחאיירה, ארנבון חכם שהוא כמו אל הארנבונים. לדעתי אלו אוסף אגדות חמודות, שבהחלט מוסיפים לספר, וגם משתלבות יפה בעל