ערימת הספרים שאני מתכננת לקרוא, יום אחד, ספרים שקניתי או אספתי מנקודות מסירה, הולכת ונהיית גבוהה יותר מיום ליום. לעיתים נדירות מדי ספר מתוכה מצליח להביס את הספרים שזה עתה לקחתי מהספרייה, אבל מדי פעם זה בכל זאת קורה.
וכך קרה ששבת אחת מצאתי את עצמי סוגרת ספר מהספריה ולוקחת סוף סוף את גינת בר של מאיר שלו.
עם מאיר שלו יש לי עבר לא פתור. את רומן רוסי קראתי בגיל 17 ושנאתי אותו מאוד. מאז יש לי רתיעה חזקה ממאיר שלו, ולמרות כל ההמלצות, ולמרות "הדבר היה ככה" המשעשע שכן קראתי מתישהו, לרוב אני לא מצליחה לשכנע את עצמי לקרוא אותו. אבל גינת בר היה בבית כבר תקופה, והיו עליו המלצות והתחלתי.
וזה היה… בסדר, אני מניחה, אבל לא מתאים לקריאה רציפה של כמה שעות.
כמה אפשר לקרוא ברצף ספר שאין בו עלילה של ממש, שעוסק בגינון - נושא שלא רק שאני לא מספיק מתעניינת בו, הוא גם גורם לי לרגשות נחיתות קשים. מוזמנים לבוא לבקר ולראות את הגינה שלנו כדי להבין למה. ואם אין לכם כוונות להגיע, אסתפק בלספר לכם שבאחד הסגרים של הקורונה, בהתקף של חריצות, החלטתי לשתול תפוחי אדמה בגינה שלי. כמה שבועות מאוחר יותר בעוד התקף של חריצות התנפלתי על העשבים בחלקה הקטנטנה שבה שתלתי את תפוחי האדמה… כדי לגלות כמובן שעקרתי את כל תפוחי האדמה שלי.
אז הכתיבה יפה, בסדר, זה מאיר שלו.
זה החזיק אותי לאורך כמה פרקים.
אחריהם, הנחתי סימניה, סגרתי את הספר וחזרתי לערימה.
***
הפעם לקחתי את משפחתי וחיות אחרות, שכבר התחלתי פעמיים בעבר ואיכשהו מעולם לא סיימתי והחלטתי להתחיל שוב מאפס.
זאת היתה בחירה אקראית לגמרי, שיצרה צירוף מקרים משונה: בעצם, הסתבר לי תוך כדי קריאה, מדובר בספרים קצת… דומים.
וזאת תובנה משונה שלא היתה עולה בדעתי אם לא הייתי קוראת אותם, במקרה לגמרי, במקביל.
שניהם דלים בעלילה, שניהם כתובים להפליא, עמוסים בתיאורי טבע, שהוא הגיבור המרכזי של שניהם.
כפי שניתן להבין משמותיהם, גינת בר עוסק יותר בצומח ומשפחתי וחיות אחרות - בבעלי חיים, אבל זה ההבדל השולי בין השניים.
ההבדל המשמעותי יותר הוא נקודת המבט: משפחתי וחיות אחרות נכתב מנקודת מבטו של ילד. הוא תוסס, מלא התפעלות, הוא מאניש את בעלי החיים בלי הפסקה ובלי התנצלות, הוא שזור בסצנות קטנות ומשעשעות להפליא שגרמו לי לצחוק בקול. כפי שניכר משמו - הוא מסתכל על בני האדם ועל בעלי החיים שמקיפים אותו באותו מבט חוקר, חיצוני ובלתי שיפוטי, מלא פליאה וחדוות חיים.
בסוף הספר, כשנגזר על הגיבור לשוב לאנגליה כדי להשלים את חינוכו הוא מתמרמר: "אמרתי שאהבתי להיות משכיל למחצה" הוא מסביר, "אתה מופתע הרבה יותר כשאתה בור".
איזו בורות מבורכת, כזו שלא נותנת לשום דעה קדומה או תובנות קודמות להשפיע על המבט שלו על העולם.
גינת בר, לעומת זאת, נכתב על ידי אדם מבוגר, שבע ימים, משכיל ושיפוטי. יש לו חכמת חיים ואוסף של תובנות חינוכיות לחלוק עם הקורא. יש לו גם ידע היסטורי, תנ"כי ובלשני לשתף, יש לו אג'נדה, וכל אלה משפיעים על האופן בו הוא מביט בעולם. כשהוא מאניש צמח או בעל חיים הוא ממהר להבהיר שההאנשה היא רק אצלנו בראש, ולא מעידה דבר על מושא התיאור. יש בו גם פה ושם הומור עדין, חמצמץ. שום דבר שמתקרב לחדוות החיים המתפרצת של משפחתי וחיות אחרות.
בסופו של דבר, מצאתי את עצמי קוראת את שניהם במקביל לאורך שלוש שבתות, אז סיימתי את משפחתי וחיות אחרות בהנאה רבה.
את גינת בר אני עדיין קוראת, לאט ובהפסקות. מתישהו בטח אסיים, כבר השקעתי יותר מדי בשביל לעצור עכשיו.
