#
לא זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי ספר, שהביא את סיפורן של דמויות מתקופות שונות, וקשר ביניהן. זה היה כנראה מזמן ואני כנראה התפעלתי אז מהחידוש. בינתיים הפטנט הזה מצא חן בעיני הרבה סופרות, שהשתמשו בו בנדיבות. מה בנדיבות – בפזרנות שגרמה להרגשת בחילה. עבר רגיל, עבר היסטורי, הווה רגיל, הווה מתמשך – הכל נראה סביר בעיני הסופרות האלה, לספר סיפור שכבר קראנו המון פעמים, עם תובנות ידועות מראש.

נושא "ציד ה

ביום כיפור חטפתי וירוס רצחני של 24 שעות שפשוט שיתק אותי למיטה, או יותר נכון לספה. אני חושבת שישנתי 20 שעות במהלך יממה וחצי. כל התכנונים שלי על הספרים הספציפיים שהכנתי לי מבעוד מועד לכיפור לא היו רלוונטיים כי כאמור, האדם מתכנן תוכניות ואז הוא מוצא עצמו משותק על הספה שותה תה ואוכל צנים. היה לי מאוד קשה לקרוא אבל אמרתי שאני לא מוותרת. אני בוחרת את הספר הכי "קליל" שאני מוצאת על המדף ובעזרתו אצליח לעלע

כשהנפש קורסת, לא נותר אלא הגוף (שבור וכואב ככל שיהיה) להרים אותה מחדש.
כדי לגבור על הכל, עמוד כגיבור. על.
ובעיקר את-אני, כמו גיבורת על, עמידת "וונדר וומן".
לא אני המצאתי/מצאתי, ראו את הרצאת טד (TED) של איימי קאדי (Amy Cuddy)
כתבה, לקצרים בזמן https://www.cbsnews.com/news/amy-cuddy-strikes-a-power-pose/
ההרצאה במלואה (כוללת תרגום לעברית) https://www.youtube.com/watch?v=xGUmSCvrqSI

אז כן

כמה פעמים קראתם תקציר לספר שהתחיל במשפט מהסגנון: "ל-x היה הכל בחיים - בעל מושלם, ילדים מתוקים ועבודה מספקת, עד ש...", או "ל-y לא היו סיבות להתלונן, היה לו הכל - כסף, אישה וחיים יפים - עד היום בו..."
נמאס קצת, לא?
אז כאן זה בדיוק ההפך.
לאינדיה לא היה הכול. רוב הזמן, לא היו לה אפילו דברים בסיסיים, וכשכבר הרוויחה משהו, היא ירקה דם עד שהשיגה אותו. היא הצליחה להתנער מחייה הקודמים, המסויטים, ולבנות ל

סמנתה יאנג מוכיחה שוב שהיא כותבת ספרים מהז'אנר הרומנטי ברמה אחת מעל כולן.

אינדיה מקסוול היא בחורה שאימה עזבה בצעירותה ולאחר מכן חזרה לחייה, כשבפער הזה היא חוותה שהות טראומתית עם אביה. עכשיו היא עוברת לגור במדינה חדשה ולפתוח בחיים חדשים עם אימה והארוס של האם,עם הבת שלו והחבר שלה - כשכל אחד מסתיר סודות מחייו האישיים, שקרים וכמה תיבות פנדורה לא פתורות.
הספר מיועד לקהל הבוגר אבל אני חושבת שהוא יכ

סיפור פשטני למדי עם דמויות ראשיות מעצבנות ולא אמינות בעליל. הצורה שהן מדברות אחת לשנייה פשוט בלתי נסבלת! (כמה פעמים אפשר להגיד "פאקינג" בדיאלוג אחד? את פאקינג מדהימה, את פאקינה מתוקה- אולי באנגלית זה נשמע יותר מגניב? אני בספק...). היתרון היחיד שמצאתי בספר הוא שהדמות הראשית של קלואי חולה בפיברומיאלגיה, מחלת הכאב, וזה חשוב להעלות את המודעות למחלה הזו. אבל מבחינת העלילה? שיעמום אחד גדול.

איזה ספר יפה!
יש שיאמרו שזה "ספר של בנות" אבל זה לא הפריע לי לקנות אותו. צריך לתת הזדמנות שווה לכולם...
ואז התחלתי לקרוא, ואיזה כיף!
זהו סיפור אנגלי. אנגלי מאד. עם הנופים האנגליים ומזג האוויר האנגלי, והכפר האנגלי ומי שירצה יוכל אפילו לשמוע את המבטא האנגלי בשיחות שבין הגיבורות.
וזהו ספר נשי מאד וחד צדדי. הנשים הן טובות וגיבורות וסובלות. הגברים כולם הם רעים ואכזריים. אבל ברגע שהתחברת לרעיון - ז

הספר היה חביב
אחרי שקראתי את הראשון שלה, שהיה ממש חמוד ומצחיק, הספר הזה דיי מאכזב.
הוא קצת כבד, לא ממש זורם והסיפור ביניהם חביב, לא וואו מבחינת רומנטיקה.
הוא ממש ההיפך מהספר הראשון.

״היינו הזוג המושלם.
עד שנפגשנו.״

פאנק 57 הוא הספר הראשון של פנלופה שקראתי, ולומר את האמת, היא פיתחה לי ציפיות.
מישה וריאן הם החברים הכי טובים, אך מעולם לא נפגשו. כאשר היו קטנים, כל אחד בבית ספר אחר, המורה של מישה חשבה שריאן היא בן, והמורה של ריאן חשבה שמישה הוא בת - וכך מישה וריאן צוותו להיות חברים לעט. הם עלו על הטעות הזו מהר מאוד, אך זה לא גרם להם להפסיק את הקשר. להפך, הקשר הזה רק המשיך והמ