ביקורת ספרותית על פאנק 57 מאת פנלופה דאגלאס
ספר מעולה

---

״היינו הזוג המושלם.
עד שנפגשנו.״

פאנק 57 הוא הספר הראשון של פנלופה שקראתי, ולומר את האמת, היא פיתחה לי ציפיות.
מישה וריאן הם החברים הכי טובים, אך מעולם לא נפגשו. כאשר היו קטנים, כל אחד בבית ספר אחר, המורה של מישה חשבה שריאן היא בן, והמורה של ריאן חשבה שמישה הוא בת - וכך מישה וריאן צוותו להיות חברים לעט. הם עלו על הטעות הזו מהר מאוד, אך זה לא גרם להם להפסיק את הקשר. להפך, הקשר הזה רק המשיך והמשיך, לאורך שנים, עד שפסק.

עברו שלושה חודשים, ומישה עדיין לא כתב לריאן בחזרה. היא זקוקה לו יותר מתמיד, וחוששת שמשהו אולי קרה לו. אך מעולם לא חשדה שהוא בקרבתה, והוא לא הילד שבו התאהבה מהמכתבים שכתב לה.

זה גם ספר הבריונות הראשון שקראתי, ומצאתי את עצמי נמשכת אל זה באופן בלתי מוסבר. נמשכתי אל הכעס התמידי, הרגש הבלתי מרוסן, אי השקט והכאב שמצליח לצבוע את הדמויות האלו בצורה כל כך חיה, כל כך נועזת. זה גרם לי לחזור אחורה בזמן ולמצוא את עצמי מרגישה את אותם הרגשות הללו.
יש ספרים שיכולים להפוך את חווית הקריאה לחוויה רגשית נורא עבור הקורא, שבה דמויות נשארות איתו הרבה גם לאחר שקרא את העמוד האחרון. זה אחד מהספרים האלו.
אהבתי פחות או יותר את כל מה שאי פעם קראתי מאת פנלופה דאגלס, אך זה הספר המועדף עליי בהחלט.

הרגשתי את ריאן ומישה - כל אחד בדרכו.
אף לא פעם אחת במהלך שבע השנים שבהם הם התכתבו, הם לא הבינו שזה כל כך קל להראות רק את החלקים של עצמם שהם רצו לחשוף. שכל כך קל להשמיט את האמת המרה.
וזה מה שמישה מבין לפתע, כאשר הוא מוצא את עצמו מול החברה הכי טובה שלו בפעם הראשונה במציאות.
במקום הנערה שהייתה המוזה שלו למוזיקה - הוא מוצא את הילדה הפופולרית והרעה, שיודעת רק לדרוך על אחרים ולהגן על עצמה. וככל שהוא לומד להכיר אותה יותר, כל מה שהוא אי פעם חש כלפיה, דועך.
הילדה המגעילה והרדודה שעומדת מולו היא אכזבה.

מישה בעצם מציג את עצמו כמייסון, בחור עם זהות בדויה לחלוטין, וכך ריאן לא באמת יכולה לדעת במי מדובר. כל מה שהיא יודעת זה שיש בחור חדש בבית ספרה, שאינו מעריץ אותה. מה הוא רוצה ממנה? למה שונא אותה כל כך? בזה היא לא בטוחה.

במשחק של חתול ועכבר, מישה וריאן מתעמתים זה עם זה מדי יום, משפילים זה את זה ויורדים אחד על השנייה ללא הפסקה. אך עם כל עימות, כך גם המשיכה שלהם מתגברת.
ביקשתם את הטרופ מאויבים לאוהבים, שבאמת מרגישים בספר את השנאה והמשיכה בד בבד? אז פה תקבלו את זה.

אני בטוחה שאמצא את עצמי קוראת את הספר הזה שוב בעתיד.

» ביקורות נוספות של Sophie Olson
» ביקורות נוספות על פאנק 57