“#
לא זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי ספר, שהביא את סיפורן של דמויות מתקופות שונות, וקשר ביניהן. זה היה כנראה מזמן ואני כנראה התפעלתי אז מהחידוש. בינתיים הפטנט הזה מצא חן בעיני הרבה סופרות, שהשתמשו בו בנדיבות. מה בנדיבות – בפזרנות שגרמה להרגשת בחילה. עבר רגיל, עבר היסטורי, הווה רגיל, הווה מתמשך – הכל נראה סביר בעיני הסופרות האלה, לספר סיפור שכבר קראנו המון פעמים, עם תובנות ידועות מראש.
נושא "ציד המכשפות", שקרה בתקופות חשוכות בהיסטוריה האנושית, אומץ גם הוא על ידי סופרות מסוג מסויים. איכשהו דבר כל כך מטלטל ומביש בהיסטוריה האנושית, הפך רקע לסיפורים עם ניחוח רומנטי. איכשהו הסופרות האלה, כמו עמיתותיהן הכותבות סיפורי רומנטיקה על השואה, מצאו קשר בין זוועות היסטוריות ובין סיפורי אהבה, ולאחרונה מה שנקרא "העצמת נשים". בסיפור הזה יש כמה דמויות נשיות מכמה תקופות – המאה ה-17, שנות הארבעים של המאה העשרים וימינו. הדמויות הנשיות הן צעירות, יפהפיות, חסרות ביטחון, שחייהן נשלטים על ידי גברים. הגברים ברובם המכריע בסיפור הזה הם אלימים, דוחים, ברוטליים, שרצוי מאד להתרחק מהם.
הארט מספרת פה סיפור שאינו אמין בשום מובן – לא מבחינה היסטורית ולא מבחינת התובנות שהיא מסיקה ממנו. מילא להשתמש במניפולציות ספרותיות – להגביר את תיאורי ההתעללות, להגזים בעוצמת חוסר הצדק, להפריז בפער (הגדול ממילא) בין המתעלל לקורבנו. אבל הכי הכי – הארט משכנעת את קוראיה שהנשים עליהן היא כותבת היו באמת מכשפות. אוי לו למי שיעצבן מכשפה. הוא יכיר את שערי הגהינום באופן אישי. כלומר באופן פרדוקסלי – הארט צועדת עם כנופיות הכפריים במאות ה 15-16-17 שהפחד, האמונות הטפלות, הבערות, עבודת האלילים הדתית, ההסתה – כנראה עם חישובים כדאיים של חלק מההמון – דהרו למצוא "מכשפות" – נשים בודדות, אולי מרָפְּאות, שלא באו להם טוב בעינים, שאפשר להאשימן בכל מה שלא מצליח, בכל מחלה או מוות של שכניהם. ובכן הארט רק רצתה "להעצים" נשים וחָבְרָה לחבורה המצויינת של ציידי המכשפות. איזה יופי.”
